לסבית או לא, עכשיו לא הזמן לעסוק בכך
אנחנו ישראלים הרבה לפני שאנחנו לסביות, הומואים או טרנסג'נדרים. רבים מחבריי משרתים במילואים, וחלק לא קטן מחבריי הטובים ביותר היו קרביים. אנחנו ציבור ערכי, בניגוד למה שנאמר עלינו לא פעם, ורבים מאיתנו שירתו את המדינה באהבה גדולה. חלקנו עדיין משרתים אותה, אפילו ברגע זה
אני לא חושבת שזה הזמן לעסוק בהבדלים בינינו, שכל הדיונים הפנימיים האלה יועילו למישהו בימים מתוחים אלה. העמדה הזו קיימת במוסדות רבים של הקהילה, ואירועי גאווה בוטלו עקב מבצעים צבאיים כאלה ואחרים, כולל ההתנתקות.
הסיבה לכך היא שאנחנו ישראלים הרבה לפני שאנחנו לסביות, הומואים או טרנסג'נדרים. רבים מחבריי משרתים במילואים, וחלק לא קטן מחבריי הטובים ביותר היו קרביים בשירותם הצבאי. אנחנו ציבור ערכי, בניגוד למה שנאמר עלינו לא פעם, ורבים מאיתנו שירתו את המדינה באהבה גדולה. חלקנו עדיין משרתים אותה, אפילו ממש ברגע זה.
אני אישית שירתתי יותר משנתיים בצבא, כמעט חצי שנה יותר משירות החובה לבנות כפי שהיה בזמני, כולל הקורס הקדם צבאי הארוך שעשיתי. רבים מחבריי גם הם חיילים ששירתו הרבה יותר מהשירות הסדיר הנדרש והם הראשונים להתנדב לשירות מילואים.
כששמעתי בשבוע שעבר את נאומיו של שר הביטחון נזכרתי בתקווה שהיתה בי במהלך השירות הצבאי שלי, כשצה"ל יצא מלבנון, שאולי זהו, אולי לא יהיה יותר קרבות ומלחמות. המילה לסבית לא עברה אפילו בראשי בתקופה ההיא – זה לא מה שהיה חשוב בכלל. עם התנפצותו של חלום השלום הפרטי שלי, אל מול אינתיפאדת אל אקצה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה פחד אדיר לשלומם של חבר'ה שלמדו איתי, שהכרתי, שידעתי שמשתתפים בלחימה.
אין זה משנה כמה הבדלים יש בינינו
כך גם היום. אין זה משנה כמה הבדלים יש בינינו, אין זה משנה מה נטייתנו המינית, אין זה משנה כמה יש לנו בבנק או מה העבודה שלנו – כל מה שמשנה זה שהחיילים שלנו יחזרו בשלום, והכל יסתיים על הצד הטוב ביותר עבורם ועבור יישובי הדרום המופגזים. כשאנשים יושבים במקלטים, כשכוחותינו פרושים בתוך עזה, כשהאדמה בוערת בעזה ובעוטף עזה, כשאל תושבי שדרות הצטרפו עוד ערים רבות – זה לא הזמן שאעסוק בענייני הזהות הלסבית ומה שמדינת ישראל צריכה לתת לי ולחבריי לקהילה.
עכשיו, כשהטילים נופלים, כולנו שווים. עכשיו תורי לתת למדינה – ולא להפך. אמנם לא יזמנו אותי למילואים, אבל אני כן יכולה להניח לבצד את ההבדלים והמחלוקות ופשוט להביע תמיכה.
כרגע, אני רק מתפללת לשלומם של תושבי הדרום וחיילי צה"ל וחושבת על החיילים הצועדים לתוך עזה כדי לעצור את הירי, תוך סיכון חייהם.
אני ממש לא חושבת שזה הזמן לדון בהבדלים בינינו. כל זה יחכה לעיתות שלום, לזמנים בהם לא נדאג לבן, לאב, לאח, לחבר שנמצא שם. אני לא מוצאת את זה נכון לא לי ולא לחברה הישראלית כולה.
מאחלת שקט ושלווה לכל תושבי הדרום, ומי ייתן ויחזרו כל חיילינו בשלום, כולל גלעד שליט. מי ייתן והכל יסתיים על הצד הטוב יותר, ונהיה חזקים ומאוחדים.
לסיום, הפזמון החוזר של שיר שמלווה אותי מאז תחילת הלחימה, "אנחנו לא צריכים" (כתב אבי קורן, שר שלמה ארצי):
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
וכמו שהשיר עצמו אומר, קבלו זאת כתפילה מאוד אישית.
לפנייה לכתב/ת 
