אנחנו לא מתאימים, זה לא הגיוני, אבל בכל זאת
נתרסק, אני יודעת שנתרסק. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. למה הוא לא רואה את זה? למה הוא מצפה ממני שאני אעצור את זה? הוא כל מה שלא חשבתי שיהיה לי, אני כל מה שלא חשב שיהיה לו. הוא לא כתוב ברשימה שלי. אז למה בכל זאת?
שניים שונים, מתחבקים מחובר מדי. נתרסק, אני יודעת שנתרסק. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. למה הוא לא רואה את זה? למה הוא מצפה ממני שאני אעצור את זה? ומה זה החיבוק הזה? זה נראה לו הגיוני? למה הוא לא הגיוני בשבילי? הוא לא בשבילי.
הוא בכל זאת נכנס לשם, לאש הלהבה שבוערת בי, בזרועות פתוחות, מחבק ואני נשרפת, עולה בלהבות. זהירות! אני רוצה ללחוש. זו תהיה כוויה אחת הרבה יותר מדי. לא רוצה עוד צלקות. אנחנו לא מתאימים.
בלבול של מי שמושך בחוטים?
הוא כל מה שלא חשבתי שיהיה לי, אני כל מה שלא חשב שיהיה לו. אז למה בכל זאת? תגיד שבטעות הצטלבה לנו הדרך? בלבול של מי שמושך בחוטים? אנחנו פה משכרון של חושים? שכרות של קאווה? כי פתחת לי דלת ונכנסתי, לא בלי היסוס. אולי בכל זאת עיוורון, שגרם לי להתהלך ישר לתוך חיבוק וליפול? ועוד איך ליפול.
כמו עולה על רכבת שמתקדמת במהירות האור רק כדי להתנגש אל תוך חור שחור, והוא שואב אותי פנימה, לא יכולה לעצור. מתמגנטת לתוך הטירוף. והוא בא יחד איתי. מתעלם מתמרורי האזהרה. ויש תמרורי אזהרה, הם מדברים בשפה אובייקטיבית, כזו שאנחנו לא מבינים כנראה. שני טיפשים. תראו אותנו. אנחנו לא מתאימים.
הוא בא יחד איתי, שלא לומר מוביל בחירשות. "בואי" הוא לוחש לי, מעמעם בדיבורו את קול השפיות שאומר בבירור: אתם לא מתאימים. תעצרו. לעזאזל, תעצרו.
ואנחנו לא. שטים כנגד כל מני סיכויים. משאירים חישובים מתמטיים מאחור, והרי מעולם לא הייתי טובה בסטטיסטיקה. למה נועדו בכלל חישובי התאמה? אני תוהה, ודורשת תשובות מיידיות. "לכלום, לשום דבר", משהו בתוכי עונה לי "הרי מאז ומתמיד את מפצירה בעצמך שתפסיקי לחשוב".
תמיד רציתי להרגיש איך זה לכבות סיגריה
מסתבר שהפסקתי. הפסקתי לחשוב, והתחלתי להרשות לעצמי להרגיש. אז זה יכאב. אז שיכאב. זה יכאב? ואני כמעט רוצה שהוא יבטיח לי שלא. אבל לא יכולה להבטיח לו את אותו הדבר. יש בי רק ידיעה אחת, זו הרגילה, שאינני יודעת דבר. והוא? הכי מתחשק לי להטביע את המחשבות האלה של מה שצריך להיות, שנייה לפני שהן מאיימות להטביע את הדבר הטוב הזה שהתגלה לי. אולי לקחת סיגריה מהסיגריות שלו ולכבות אותן, מחשבה מחשבה. תמיד רציתי להרגיש איך זה לכבות סיגריה.
כי אולי, אולי ההתאמה היא לא התאמה שציפיתי שתהייה. אולי ההתאמה האמיתית היא להרגיש כל כך מחוברת למישהו, כך שלא משנים נתונים אחרים - גיל, מרחק, צבע שיער, שרירים, סוג נעליים, והאם השרוכים שלו בכלל קשורים? אולי כל אלה הכי לא חשובים, כשבאוויר יש איזה קסם, וקול פנימי שאומר: זה אמיתי. עזבי את השרוכים, אתם זה הקשר האמיתי.
דמיינתי אותו במעיל שחור וגיטרה
אולי אני מפחדת. כן, אני ממש ממש מפחדת. בנסיעה אחת על כביש חצי מהיר, הוא פותח חלון, מנסה לנשום קצת אוויר. אין לי אוויר. מחליף דיסק ברקע, אנחנו דוהרים למילותיו של שיר שמתעקש שלא נפחד והלב שלי בועט. מבועתת מהמחשבה שלא יהיה לצידי מי שדמיינתי? ודמיינתי. אז דמיינתי. רשימות מכולת זה הרי כל כך סוף שנות ה-80, כשהייתי ילדה קטנה ואמא ציידה אותי ברשימת קניות - לחם שחור, דניאלה, ביצים וארטיק לימון בשקל ועשרים. אז דמיינתי. דמיינתי אותו עד לקמט החיוך הכובש, דמיינתי אותו עם מעיל שחור וגיטרה. תמיד היתה להם גיטרה. ועכשיו, עכשיו את כל הרשימות אני דורשת מעצמי לקמט ולזרוק, להפסיק לערבב מציאות עם חלום, ולהתעורר - למי שבאמת נמצא לצידי. במחשבה שנייה, אל תעירו אותי, אני בתוך חלום זוגי. חלום בעיניים פקוחות.
לפעמים, כמו אתמול בלילה, אני חולמת גם בעצומות. היו שם בחור ובחורה בחלום שלי אתמול. בשחור של הלילה, נפרדים ממני לשלום. שניהם בנשיקות. האשה מתקרבת ראשונה, מבקשת לבדוק מהו קצה גבול היכולת שלי. יש כזה. הוא נעצר בדיוק שם. אני משתוקקת שתזוז מדרכי, ותאפשר לי להתנשק עם הבחור הרזה שעמד שם ליד, בשיער שחור וז'קט, מחכה ליד מכונית בכחול כהה. אבל היא לא מאפשרת לי, לא לפני שהיא מוודאת שאני אבדוק למה אני מסוגלת. היא מנשקת אותי ושואלת איך אני מרגישה. "בחילה" אני עונה לה. לא זו הקיומית שמלווה אותי כל ראשון בבוקר "בחילה אמיתית".
מבולבלת, התקשרתי אליו, איש חכם שמבין. "ועם הבחור רצית להתנשק?" שאל אותי אחר כך, "כן. מאוד". עניתי. לא היה בי ספק. "אז למה את חושבת שאת צריכה לבחון את הגבולות שלך כדי להיות איתו?" שאל בכזו פשטות את מה שהכי הסתבך לי בראש. בינגו.
כי הוא כל מה שלא חשבתי, כי להיות איתו זה להיות עם מישהו שלא דמיינתי, כי ככה, עניתי לו, ולא בקול. רציתי לשאול אם הוא מבין, אבל ידעתי שהוא כנראה מבין הרבה יותר ממני, שהוא בעצמו יודע, איך שאנחנו בעצם הכי מתאימים, הכי לא מתאימים, ושבשביל מה נועדו רשימות אם לא כדי לקמט אותן ולהצית בלהבות של רגש שאין שום דרך אחרת להתמודד איתו?
אני רוצה לשתות את הקסם הזה עד כלות
ככה וזהו. קסם אם תרצו. ואני רוצה לשתות את הקסם הזה עד כלות. בשמו של טירוף שמוצא דרכו אליי בין כה וכה, מחליטה להניח לחרבות ולא להחריב את הדבר הטוב שקרה פה, לא בגלל שפיות. מכריזה על הפסקת אש פנימית. אמרו כבר שהשלום מתחיל בתוכנו, לא?
לפנייה לכתב/ת 
