המדינה התקשרה אלי וביקשה שאתייצב אצלה
למה בכלל צריך להילחם שם? אני שואל את עצמי. יש למקום הזה פוטנציאל כל כך גדול! מה שמזכיר לי מילים סוריאליסטיות מתוך שיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה". איך מקום בו יכול להיות הדבר הכי יפה בעולם נותן לנו את ההפך? הגיג של אחרי המלחמה
"חשבתי על זה שם, בעזה, אבל איך אפשר לקשר זאת?" השבתי לה, "אין שום קשר בין מלחמה ויחסים. אין לי שום רעיונות".
"אולי על חבר'ה שהיו להם חברות בבית, לעומת אלה שלא? או שבכלל לא חושבים במלחמה על עניינים כאלה? אין לי מושג!", המשיכה. "איך שתמצא לנכון. נראה לי מתאים, אחרי הטור האחרון שלך".
"לא יודע, נראה אם יצוץ לי משהו", אמרתי בספקנות.
אבל אז כשחשבתי על זה, פתאום נראה לי שיש קשר. אולי מלחמה ויחסים דווקא כן הולכים ביחד? בתוך ההמולה של הגראדים, הטנקים, החיילים, ההרס, הפגיעה באזרחים, הפצועים וההרוגים, מישהו פעם בתקשורת דיבר או הזכיר את רגשות החיילים והאזרחים כלפי אהוביהם? על קשר שנקטע בגלל מוות או השתנה בגלל פציעה כזו או אחרת, בשני המחנות? איך מרגיש זה שנשאר לבד ללא זוגיות? וזה שצריך להתמודד? ומה בכלל הוא או היא אשמים בכל הסיפור?
אני חושב על עשרות אולי מאות הקשרים והיחסים שנגדעו והשתנו בהבזק אחד של שנאה, על סטטוסים חברתיים שהפכו בין רגע לאחרים, ועל כאב לב אחד גדול כתוצאה מאובדן של האנשים שאנחנו אוהבים. אני מניח שזו ההרגשה הכואבת מכולן, ורק מי שזה קרה לו - יכול להבין זאת באמת.
אני שונא מלחמות. אין מלחמות טובות או צודקות. אין מנצחים וכולם מפסידים, פשוט יש מישהו שמפסיד קצת יותר. ואני, כמו כולם, עקבתי אחר האירועים דרך הטלוויזיה וקיוויתי שהעניין יסתיים בהקדם, מבלי שיגייסו אותי ואת חבריי, למרות שכולנו ידענו שאנחנו נהיה בין הראשונים שיקראו להם.
ואז הגיעה הפקודה: "שש בבוקר, תהיו מוכנים"
ואז, ב-11 בלילה של יום שבת, המדינה התקשרה אלי במסווה של הודעה מוקלטת מנומסת ("הופעל גיוס חירום...") וביקשה שאתייצב על הבוקר בדרום. עשיתי את כל ההכנות הדרושות, הוצאתי את ביגוד החורף הצבאי שלי מהבוידעם, ארזתי תיק עם גרביים חמים, דאגתי שישמרו על הכלבה, נפרדתי מההורים ומכל מי שצריך והלכתי לישון כמה שעות בודדות, במחשבה שזהו, זה קורה, זה אמיתי.
עזה: השקיעות מדהימות, כשברקע עומדים המסגדים (צילום: זיו ריינשטיין)
בשבוע הראשון לגיוס חיילי הפלוגה שלי עסקנו באימונים לקראת כניסת חיילי המילואים לעזה. קיבלנו את זה ברגשות מעורבים: מצד אחד, היו אחוזים גבוהים מאוד של התייצבות, שהצביעו על נכונות ועל מוראל גבוה להיכנס פנימה. מאידך גיסא, החבר'ה כבר לא בסדיר, לרבים יש חברות, משפחות, חיים שלמים שיכולים להשתנות ולהיגמר בין רגע, אם חס וחלילה יקרה משהו.
ואז הגיעה הפקודה: "שש בבוקר, תהיו מוכנים".
מיד החלו עדכונים אחרונים בטלפונים הסלולריים לבנות הזוג, מילות אהבה ונשיקות לילדים והרגעת ההורים, שחלקם אפילו לא יודעים מה הבנים שלהם עושים ואיפה. אני מסתכל על החברים שלי, ופתאום, מלוחמים קשוחים וגבריים, הם נהפכים לנערים שבריריים ומחוייכים, שמחפשים פינה שקטה כדי לדבר עם האשה שבחייהם, מבקשים ללחוש לה עוד כמה מילות אהבה ופרידה אחרונות. אני רואה את זה ומתרגש.
יש להם הרבה מה לאבד, לחברים שלי בפלוגה. כמה מהם כבר אבות למספר ילדים לא קטן, חלקם נושאים בתפקידים רציניים בעבודתם, אחרים מתכננים להינשא בקרוב, ואחד אפילו התחתן כמה ימים לפני המלחמה, שלא לדבר על המתנדבים שכבר עברו את גיל השירות במילואים ועדיין מתייצבים. בשלב כזה, אתה כבר חושב אחרת על המלחמה, ושם על כף המאזניים את מה שיש לך לאבד ובוחן אם כל זה באמת שווה את זה. את הלחימה הזו.
הפסטורליה של עזה יכולה מאוד להטעות
אנחנו נמצאים בגזרה הצפונית של רצועת עזה, הים הגדול והיפה נראה באופק, וקשה לתפוס שכמה קילומטרים צפונה מאיפה שאנחנו ממוקמים, ממשיך אותו ים, שפתאום כביכול שייך למדינת ישראל.
לפני שנכנסנו פנימה, לעזה, ירדתי עם כמה חברים מהצוות שלי לחוף הים שסמוך לגבול, ובין קופסאות פלסטיק ושקיות עם כיתוב ערבי שנסחפו לכיוון ישראל, מצאנו שלל צדפים מיוחדים וקונכיות עם צורות שונות, שאת חלקן גם אספנו. מעניין, חשבתי לעצמי אם הן קיימות גם מדרום אלינו, על שפת הים של עזה.
בכלל, הפסטורליה של עזה יכולה מאוד להטעות. היא בכיף יכולה היתה להיות עיירת נופש משגשגת. הים כחול ויפה, השקיעות מדהימות בצבעיהן, כשברקע המסגדים התמירים ועצי דקל הסמוכים להם.
למה בכלל צריך להילחם שם? אני שואל את עצמי. יש למקום הזה פוטנציאל כל כך גדול! מה שגורם לי להיזכר במילים הכל כך סוריאליסטיות מתוך שיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים, ח' 6). איך מקום (עזה) בו יכול להיות הדבר הכי יפה בעולם (אהבה), נותן לנו את ההפך (מָּוֶת)?
אבל קול יציאה של פגז מרגמה 120 מ"מ צה"לי מחזיר אותי מהפנטזיות אל המציאות, ואני סותם את אוזניי למשמע הבום הגדול. האדרנלין שהתפשט בי בשעות הראשונות מעבר לגבול דועך מעט והופך למעין תחושת שגרה וחוסן. אני חושב על מה שאעשה כשכל זה יסתיים ואחזור הביתה לעיר הגדולה. האם מישהו בתל אביב בכלל יודע מה הולך כאן? למישהו בכלל אכפת?
הכלבה שלי קיבלה אותי בליקוקים אינסופיים
בסוף השבוע קיבלתי חופשה של 48 שעות. הגעתי הביתה בשעת בין הערביים של יום שישי. השכינה כבר ירדה על העיר, מעין אותה הרגשה מיוחדת שתמיד קיימת בתל אביב בימי שישי, אבל הפעם היא היתה שונה. הכלבה שלי קיבלה אותי בליקוקים אינסופיים ושנינו התרגשנו כמי שלא ראו זה את זה שנים. ערימת הכלים במטבח עדיין חיכתה לי אחרי שבועיים, ובלילה כמה חברים אילצו אותי ללכת איתם לשתות, כשכל מה שרציתי זה פשוט ללכת לישון ולהירדם לנצח.
אבל לך תדע מתי "תבלה" שוב ומתי הכל ייגמר. אז יצאנו, שתינו, הם צחקו, אני הסתכלתי. היה לי מוזר. כאילו שום דבר לא השתנה, אבל עדיין לא אותו דבר. נזכרתי בסצינה מהסרט "ואלס עם באשיר", שבה הגיבור יוצא מלבנון באמצע המלחמה והולך לבלות אבל לא מתחבר לכלום. תל אביב עדיין עסוקה בלחפש את עצמה, את הדבר המזוייף, החדש והמלהיב. אבל עדיין אני אוהב אותה, עדיין חלק ממנה.
המשימה טרם הושלמה
חזרתי מהחופשה לעוד כמה ימים של מילואים, הפסקת האש כבר הבשילה לאיטה, ואנחנו שמחנו. חוזרים לחיים הרגילים, למשפחה. חלקנו גם חוזרים לאשה שהושארה לבדה בעורף. בפלוגה שלי אף אחד לא נפגע, תודה לאל, כולם שלמים ובריאים. אחדים ימשיכו את הזוגיות המוכרת והטובה שלהם, אחרים בוודאי יקחו אותה שלב אחד קדימה, ואולי יהיו כאלה שגם ימצאו לעצמם אחת. החיים נמשכים ולאט לאט כולם יחזרו לשגרה.
אבל יש חייל אחד שעדיין לא חזר לשגרה. שעדיין לא חזר למשפחה, ואולי גם לאשה שמחכה לו אי שם. חייל אחד שלפני יותר משנתיים וחצי נשלח גם הוא להגן על ישובי עוטף עזה, ועדיין לא שב. וכל עוד הוא שם, נדמה לי שגם חלק מאיתנו עדיין שם, והמשימה טרם הושלמה.
גלעד, הטור הזה מוקדש לך. חזור במהרה ובשלום.
לפנייה לכתב/ת 
