הוא ליקק את הקנה, חש את מרקם הפלדה
מחשבה אחת הצליחה להסתנן לו לראש. החיוך המעוות, שהיה סימן ההיכר שלו, "חיוך רובין וויליאמס", כמו שמיקה היתה אומרת, כמעט ויצא החוצה. סיפור של אחרי מלחמה
"מעניין מה היא עושה עכשיו..."
מחשבה התקרבה. יותר נכון תחילתה של מחשבה. הוא ניסה לנחש מה יהיה טיבה, והנסיון הזה הביא מחשבה אחרת, חמקמקה מקודמתה. הוא כינה אותן "מחשבות מטאוריות" מפני שהיו כמו מטאורים - אפשר היה לראות אותן מגיעות אבל אי אפשר היה לעשות דבר בשביל להתערב להן במסלול. שנייה של חוסר ריכוז והן היו עפות להן ומשאירות רק שובל של תחושות. בדיוק כמו מטאור."מעניין מה היא עושה עכשיו..."
שוב ניסה לסדר את המחשבות בטור, אבל הן צחקו לו בפנים. השעה היתה שתיים אחר חצות והשקט מסביב כאב בחדותו. לא טיפטוף של ברז, לא צרצרים ואפילו לא רעש של מכוניות חולפות. רק תקתוק אינסופי של השעון שישב על השידה.
תיק תק,
תיק תק,
תיק תק...
התקתוק נשמע כמו רעשי העקבים של מישהו העולה לאיטו במדרגות לקומה שלעולם לא תגיע. הוא הרגיש הר של מחשבות מתחבא מאחוריו, נדחפות בחוסר נימוס ומחכות לחדור לו לתודעה. הן היו במצב של טרום מילים. רק גוש כבד, בלי צורה ושם. גוש שארב כנמר המחכה לסימני חולשה.
"היא היתה אלרגית ליתושים..."
הפה שלו היה פתוח, והעיניים בהו בנקודה שחורה על הקיר שממול. שוב עברה בראשו מחשבה מטאורית. התוכן שלה היה קצר ופשוט, כמעט כמו מברק. המחשבה אמרה לו שהנקודה השחורה שהוא בוהה בה היא יתוש. יתוש מעוך על הקיר.
"היא היתה אלרגית ליתושים... היתה נבהלת בכל פעם שהבחינה ביתוש. איפה היא עכשיו?"
הוא התנער לרגע וניסה לסדר את המחשבות המשתוללות, אבל לא הצליח ושקע שוב בבהייה בקיר. הן הגיחו כעת ויצאו למתקפה משולבת, כמו צי של ספינות חלל. זו היתה מלחמה חסרת סיכוי. דווקא עכשיו שם לב לצבע של הקיר, לקורים נטולי העכביש שבפינה ולדוגמה שעל השטיח. - עלה תאנה... אחר כך שתי יונים... אחר כך פרח ובסוף כוכב... עלה תאנה... אחר כך שתי...
זאת היתה מלחמה מתישה, והוא היה בצד המפסיד. ככל שהתאמץ יותר לארגן את ההשתוללות, כך התגבר זרם המטאורים. שתי טיפות מלוחות נצצו על מצחו. אות לקרב המתחולל בתוכו.
"המדף קיבל בטן מרוב ספרים... מילון של אבן שושן... רוב האנשים מבלבלים בין שושנים לוורדים... מאפרה עם שלושה בדלי סיגריה... אחד מהם עם נשיקה של אודם... השפתיים יבשות... יש הרבה אבק על הספרים... מעניין אם באמת יש חיה כזאת שקוראים לה תולעת ספרים... היא בטח מעדיפה לאכול ספרי בישול... זאת דווקא בדיחה לא רעה... אז למה הפרצוף שלי קפוא כמו קרח... אני מת? אני עכשיו מת?"
הכניעה המוחלטת היתה בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר. הוא לקח את הרובה שנשען על הקיר, עדיין מטונף מהאבק של עזה, הכניס מחסנית וחש את קור המתכת מחלחל לכפות ידיו. עכשיו הידיים היו קרות כמעט כמו כפות הרגליים.
אפילו לא ניסה להילחם. לא היה לו אכפת
הוא דרך את הנשק, הניח את הקת על הרצפה בין הרגליים, הרכין את ראשו עד שחש בקנה נכנס לפיו. חמיצות מתכתית הציפה את קצה הלשון. המחשבות המטאורית פסקו, וחוץ מהברזל הקר, שהיה תקוע לו בפה, הוא לא הרגיש כלום. נזכר שפעם, בילדותו, ניסה ללקק בטריה והטעם החומצי היה ממש דומה לזה של הקנה. הוא ליקק אותו וחייך. הבין שמשהו משובש בסדר הפנימי של מחשבותיו. אפילו לא ניסה להילחם. לא היה לו אכפת.
הוא ליקק את הנשק בקצה לשונו, חש את מרקם הפלדה. מחשבה אחת הצליחה להסתנן לו לראש. החיוך המעוות, שהיה סימן ההיכר שלו, "חיוך רובין וויליאמס", כמו שמיקה היתה אומרת, כמעט ויצא החוצה.
תיק תק,
תיק תק,
תיק תק...
אין יותר מחשבות מטאוריות... אין יותר מלחמות ואין יותר גושים שמעיקים על העורף. הוא הביט ישר קדימה ושם, בדיוק מולו, היתה פתאום התקרה. הוא אפילו לא ניסה לחשוב איך התקרה הגיעה לשם. הוא הפך למבט אחרון של עצמו. היתה על התקרה עוד נקודה שחורה, אבל הוא לא הספיק לחשוב אם זה חרק או סתם כתם שחור.
בפעם הרביעית החודש חלפה בדמיונה דמותו, מחייך את החיוך המעוות שלו. היא תמיד חשבה שהחיוך שלו הכי מיוחד בעולם. תמיד הזכיר לה את החיוך של רובין וויליאמס. חיוך שנראה כעווית, שהיא הכלאה בין צחוק לבכי. גם כשהלכה ממנו חייך את החיוך הזה. היא דחתה את החזרה שלה אליו רק כי רצתה להעניק לחיבור המחודש שיהיה להם עוצמות יותר חזקות. לחכות עוד קצת... להתגעגע עוד קצת... אחרי המבחנים... אחרי המילואים... בליבה גמלה החלטה.
היא תלך אליו מחר. היא תהיה כל כך יפה, השיער שלה יפזר ריח אורנים. היא תעלה לקומה השנייה ותדפוק על הדלת. הוא יפתח לה, וכשיראה אותה יחייך. היא לא תדע אם הוא צוחק או בוכה. כן, מחר בבוקר היא תתקשר אליו. הם ידברו... יעשו הכל לאט... לא בבהילות.... יתחילו כמו חדשים...
היא השתרעה בחיוך גדול לאחור והביטה למעלה בחיוך מסופק של אושר. היה שם משהו. נקודה שחורה. ספק יתוש, וספק יתוש מעוך שכתם חייו נשאר מרוח על לובן התקרה.
לפנייה לכתב/ת 
