זהירות! חופשה עם המאהבת תהרוס לך בעתיד
שום חופשה קודמת ואף חופשה שתבוא אחר כך לא תשתווה. הבעיה מחמירה אם עושים את החופשה המשפחתית באותה עיר שבה היתה החופשה עם המאהבת. כל אתר, כל מסעדה וכל ספסל מזכירים את החופשה הנהדרת ההיא איתה
כל חופשה שעושים לאחר מכן עם המשפחה או עם האשה נראית בהשוואה חסרת חיים ועניין. הבעיה מחמירה אם עושים את החופשה המשפחתית באותה עיר שבה היתה החופשה עם המאהבת. כל אתר, כל מסעדה וכל ספסל מזכירים את החופשה הנהדרת ומבליטים את האפרוריות של החופשה המשפחתית. הבעיה הופכת לקשה אף יותר אם עושים את החופשה המשפחתית באותו המלון בדיוק שבו אירעו רוב ההתרחשויות המרגשות. זה מצב שממש יכול לפגוע בתפקוד.
"למזלי" את החופשה המשפחתית שלי עשיתי במלון אחר לגמרי, שרק השקיף על המלון שבו ביליתי שנה קודם לכן עם המאהבת. מהמרפסת של הסוויטה המשפחתית הצפופה לא יכולתי להימנע מלהשקיף על מיטות השיזוף שבמרפסת של הסוויטה המרווחת במלון שממול ולהיזכר איך "השתזפתי" שם בלילות ההם.
נפרדתי מהמאהבת האהובה שלי לפני כמעט שנה. מאז נסעתי עם אשתי לחופשות וגם לקחתי את כל המשפחה לנופשים במקומות שונים. בכל חופשה, בכל פעם שהגעתי למלון, היו צפים הזכרונות מאותה חופשה קסומה ומפריעים לי ליהנות. הפעם ידעתי שזה יהיה קשה אפילו יותר, אבל לא תיארתי עד כמה קשה זה יהיה.
לישון ביחד לילה שלם זו רק פנטזיה אחת
חופשה עם המאהבת זו הפנטזיה הכי גדולה שיש לכל זוג מאהבים. זה זמן איכות שבו נמצאים לגמרי לבד בלי הסחות ובלי מגבלות ואפשר לעשות את כל אותם דברים שתמיד רוצים אבל לא יכולים. לישון ביחד לילה שלם זו רק פנטזיה אחת, שבאופן טבעי מתממשת רק חלקית, מכיוון שבחופשה כזו לא ישנים הרבה. זו חופשה מלאה בריגושים.
אני זוכר את הנסיעה יחד לשדה התעופה עם המאהבת האהובה שלי. הרגשתי על גג העולם. אספתי אותה מביתה עם מונית מפוארת והיא יצאה אלי לבושה ונראית כמו דוגמנית. דוגמנית אמרתי? בשבילי היא נראתה כמו דוגמנית צמרת. ישבתי עם דוגמנית הצמרת שלי במושב האחורי, וכל הדרך לשדה לא יכולנו להוריד את החיוך מהפנים וגם לא את זה מזה.
בחופשה המשפחתית הנסיעה לשדה נראתה אחרת לגמרי. ההתעסקות באריזה שנמשכה עד הרגע האחרון והטיפול בשגעונות של הילדים הוציאו אותנו מהבית עם הלשון בחוץ. אשתי בחרה להתלבש נוח כדי שיהיה לה קל לטפל בילדים על המטוס. השיקול הפרקטי הוכיח את עצמו כשאחד מילדינו האהובים שפך עליה את כוס הקולה שלו במהלך הטיסה. באמת מזל שכל מה שהתלכלך הוא הסווטשירט השחור הכל כך פשוט ופונקציונלי שלה.
גם אני הייתי די רחוק מלהרגיש על גג העולם. מסביב ראיתי רק זוגות צעירים ויפים שנסעו להם לחופשה והזכירו לי את הנסיעה הקסומה שלי עם "צמרת". לעומתם, אני ואשתי ביחד עם ילדינו החייכנים והמעט פרועים נראינו בדיוק כמו המשפחות ההן, שאתה לא רוצה לשבת לידם במטוס. (קולה שפוכה כבר הזכרתי?). לאשתי זה כלל לא הפריע. היא עודדה את צאצאינו הרעשנים בקריאות "איזה כיף לנו!!!" וחייכה באושר בהביטה עליהם. "תראה כמה הם נהנים", אמרה לי. חייכתי בחזרה. מה כבר יכולתי להגיד?
הטיסה עצמה עברה כשאני מתפקד כשוטר ("אני לא מרשה יותר להזעיק את הדיילת, שבו מיד") וכחובש (" תלעסו את המסטיק בתנועות גדולות כדי שלא יכאבו לכם האוזניים"). כל הדרך חשבתי רק על הטיסה הקודמת. נזכרתי ברוגע ובשלווה שמילאו אותי ואת צמרת שלי מהרגע שנסגרו דלתות המטוס. חופשיים מכל פחד ישבנו לנו בירכתי המטוס, לא מפסיקים להתנשק ולהתחבק. אכזבה קטנה בכל זאת נשארה איתי מהטיסה ההיא: צמרת סירבה להיכנס איתי לשירותים כדי לממש פנטזיה מאוד פופולרית. "את זה נעשה כשניסע לארה"ב", הבטיחה.
את הרגע בו הגענו צמרת ואני למלון לא אשכח לעולם. חיכינו בחוסר סובלנות בולט שהבל-בוי יעזוב את החדר והתנפלנו זה על זה כאילו לא התראינו חודש. עברו שעות עד שמצאנו זמן לפרוק את המזוודות ולהתארגן ליציאה לעיר. אני לא רוצה סתם להשוויץ, בשעות האלו גם נחנו והתקלחנו.
בחופשה עם המשפחה לא היה מה לדבר על לנוח ולהירגע. מיד נדרשנו לארגן את הילדים וכבודתם ונאלצנו להתחבט בשאלה שאותה שמענו בלי סוף בחופשה הזו: "מה עושים עכשיו?" יצאנו מהמלון והסתובבנו בין כל אותם זוגות שלובי זרועות עם מבט אוהב בפנים. אני מניח שמסביב היו גם משפחות עם ילדים צווחניים לא פחות משלי, אבל אני לא ראיתי אותן. מוחי הציג לי רק את הנקודות הכואבות ומעוררות הקנאה. "העיקר שהילדים נהנים", מלמלתי ספק באירוניה וספק כדי לשכנע את עצמי.
"אני כל כך עייפה, אבל שלא תעז לתת לי להירדם"
החופשה של צמרת ושלי היתה מיוחדת במינה, מלאת כיף ועונג. בילינו כל היום וחזרנו למלון עייפים ותשושים. אני אזכור תמיד את צמרת שלי, אפופה מאלכוהול, לוחשת לי בכניסה לחדר: "אני כל כך עייפה, אבל שלא תעז לתת לי להירדם". הזיכרון של המשפט הזה חוזר אלי תמיד בחופשות, כשאשתי נרדמת כבר בעשר אחרי יום מעייף של פעילות וטיולים.
החופשות שלקחתי לבד עם אשתי גרמו לי להרגיש אותו הדבר. תמיד השוואתי את ההנאה האדירה שהיתה לי עם צמרת להתנהלות הזוגית הרגילה שיש לי בכל חופשה. כמה משעממת יכולה חופשה להיראות כשהיא מושווית לאותה חופשה מדהימה, שכנראה לעולם לא תחזור שוב.
קשה לי. מה לא בסדר בי? למה אני לא יכול ליהנות כמו כולם מחופשה משפחתית או מסוף שבוע רומנטי? למה אני לא מצליח להתלהב מכך שהילדים שלי נהנים בחופשה? למה כל מחווה רומנטית שאני חווה או רואה אצל אחרים רק מזכירה לי את אותה חופשה קסומה? האם לעד הזיכרון יהרוס לי כל חופשה שאקח?
החופשה שלי עם צמרת נגמרה מהר. מהר מדי. ישבנו אצלה בבית על המזוודות וממש בכינו, דמעות והכל. הפרידה שעמדנו לעבור, אפילו שהיתה רק ליומיים, פשוט ריסקה אותנו, ובייחוד את צמרת שלי. הניגוד בין החופשה המטורפת שעברנו ביחד לבין הניתוק המוחלט שנאלצנו לחזור אליו הותיר אותנו פגועים, ואולי זה מה שקירב בסופו של דבר את הפרידה שלנו.
אני חושב שהיתה זו הפעם הראשונה שנאלצתי להתמודד עם הצורך להחליט איזה חיים אני רוצה לעצמי. עברתי תקופה קשה מלאה בלבטים. הלבטים קשים ולא מרפים. וגם היום, הם גורמים לי לחשוב שאולי טעיתי בבחירה שלי. אני לא יודע.
החופשה המשפחתית נגמרה גם היא. חזרנו עייפים ומלאי חוויות הביתה וכל אחד פנה לעיסוקיו. פרקנו מזוודות, אינטרנט, אימיילים, ונהנינו קצת מהלבד אחרי הביחד הצפוף שעברנו. לפנות ערב, כשהבית נרגע, ניגשו אלינו הילדים כשישבנו יחד על הספה בסלון. הם קפצו עלינו, חיבקו ונישקו אותנו ואמרו לנו שמאוד מאוד נהנו. אשתי הזילה דמעה וגם אני קצת התרגשתי.
אני עדיין לא יודע אם עשיתי את הבחירה הנכונה, מי יודע אם אי פעם אדע.
טורים קודמים:
לפנייה לכתב/ת 
