ויתרנו על הסצינה הביזארית לטובת האהבה
כששכבנו על המיטה הרכה, סיפרתי שנודע לי על מועדון סווינגרס מחתרתי שערך מסיבה באותו ערב והצעתי שנלך. בכניסה לא ביקשו מאיתנו להתפשט וללבוש חלוקים, אבל היה משהו שהייתי חייבת להבהיר עם תומר לפני שנכנסנו לכל זה
ניו יורק, יום שבת, דצמבר 2001. התכוננתי למסיבה לכבוד הפקה טלוויזיונית חדשה, שבה השתתף אחד מחבריי. לבשתי שמלה מסטן כחול עם גב חשוף ועליתי על עקבים דקיקים וגבוהים.
חיכיתי לערן שיבוא לאסוף אותי יחד עם חבר מישראל שלא הכרתי. בדיוק סיימתי שיחת טלפון כשהדורמן הודיע על מבקרים. פתחתי את הדלת ועיניי פגשו בזוג עיניים בורקות. הבחור לקח צעד אחורה ושם ידו על ליבו בהתפעלות ממני.
הייתי בשוק מעצמת המפגש ולא יכולתי להסיט את מבטי. רק אחרי כמה שניות התעשתתי, הושטתי יד והצגתי את עצמי. תומר הציג את עצמו ולחץ את ידי בחוזק חם. רק אז הבחנתי בערן שעמד לידו. התחבקנו ויצאנו לדרכנו.
תומר ואני שקענו זה בזה. המסיבה היתה רק תפאורה למפגש בין עולמותינו. הוא סיפר שהגיע לניו יורק לקדם חברת סטארט אפ שהקים. סיפרתי לו שאני גרושה. "מצוין, אז את כבר לא בלחץ על חתונה ושמלה לבנה", ענה וסיפר שגם הוא גרוש.
אחרי המסיבה הלכנו אלי והמשכנו את שיחתנו העמוקה על השקפת עולמנו ומאוויינו. ימים קודם לכן ציירתי בעיני רוחי את גבר חלומותיי. תומר כאילו נשלח משמיים ישר לפתח ביתי כמענה לכל בקשותיי. כשהבוקר הפציע, התנשקנו שעות שהובילו אותנו להזדיין עד הצהריים. המילים הפכו למגע והחיבור המיני גבר על החיבור התקשורתי - חזק, זורם, הדדי.
את הימים הבאים העברתי במשרד תוך בהייה במסך המחשב, נטולת יכולת ריכוז. את הלילות העברתי מסוחררת מתומר. היינו צמודים זה לזה במסיבות אפלוליות, במוניות צהובות, ברחובות מושלגים.
היינו צמודים על הספה בביתי, בשיחות ליליות, משקיפים על נהר ההדסון, על האורות והבניינים הגבוהים. היינו צמודים כל הלילה כשישנו יחד. במחיצתו אהבתי את עצמי יותר משאהבתי אי פעם. לא דיברנו על אהבה, לא דיברנו על קשר. האהבה פרחה והקשר נרקם.
אצבעותיי התחממו על המקלדת כשפלירטטנו וירטואלית
אחרי שבוע הוא חזר לישראל ואני נשארתי בניו יורק. לא ידעתי מתי אראה אותו שוב. כל ערב נדלקתי מחדש כשאיש המסנג'ר שלו נדלק בירוק. אצבעותיי התחממו על המקלדת כשפלירטטנו וירטואלית. אחרי כשבוע הודיע לי שהוא מתעתד להגיע לסן פרנסיסקו בקרוב והציע שאצטרף אליו. הסכמתי מיד, הלב שלי פעם בחוזקה.
באותו יום פגשתי את ערן, חברנו המשותף. סיפרתי לו לראשונה על ההתפתחות המדהימה עם תומר והודיתי לו על ההיכרות. "יפה, נשמע מגניב, אבל מוזר. לתומר יש חברה בישראל", אמר בביטחון. הלב שלי נפל לצדו השני של הגלובוס. הרגשתי עלבון, הרגשתי מרומה. אם יש דבר ששנוא עלי זה גברים בוגדניים.
חזרתי הביתה, מלאה בכעס ועצבות. חיכה לי מייל מתומר בו כתב שהוא מצפה למפגש ושהוא מתגעגע לטוסיק שלי. "אתה לא תראה את הטוסיק שלי יותר לעולם. אני יודעת שיש לך חברה. איך העזת להונות אותי?", כתבתי חזרה.
אחרי כשעה צלצל הטלפון. "נראה לי שיש כאן אי הבנה", אמר תומר. "היתה לי חברה אבל נפרדנו לפני חודשיים, ערן פשוט לא ידע. לא הייתי מסתיר ממך דבר כזה".
חייכתי בהקלת רווחה.
במונית לשדה התעופה, בדרכי לסן פרנסיסקו, התקשר אלי בחור איתו ניהלתי רומן לא מחייב. הוא רצה לבוא לבקר אותי בניו יורק. "אני לא יודעת, הכרתי מישהו, אבל אני עדיין לא בטוחה לגבי טיב הקשר", עניתי בהיסוס.
"מה את רוצה ממנו?", שאל באכזבה.
"אהבה", עניתי.
בחדר המלון המקסים פרקנו את המתח המיני שנצבר
הטיסה היתה מהנה, הדיילות היו חביבות, לוחות הזמנים תקתקו, השמיים חייכו ואני התרגשתי. תומר קיבל את פניי בחיבוק אמיץ. בחדר המלון המקסים פרקנו את המתח המיני שנצבר בזמן שלא נפגשנו. כששכבנו שרועים על המיטה הרכה, סיפרתי שנודע לי על מועדון סווינגרס מחתרתי שערך מסיבה באותו ערב והצעתי שנלך. הוא הסכים בהתלהבות.
הייתי בעבר בשני מועדוני חילופי זוגות בניו יורק והם היו די מבעיתים - נשים זקנות עם חזה שהגיע עד לברכיים וגברים זקנים עם כרס ושפם מילאו את המקום ודיכאו את כל יצריי המיניים. ברחתי משם כלעומת שבאתי. אבל סן פרנסיסקו שונה, והעובדה שהמועדון היה סודי למדי צפנה בחובה הבטחה לחוויה מוצלחת.
בשעת לילה מאוחרת הסתובבנו בסמטאות הקסומות של עיר החופש, מחפשים את המקום. חלפנו על פניו כמה פעמים מבלי לקלוט אותו, עד שהמארח הבחין בנו מבפנים ופתח את הדלת. ירדנו במדרגות חשוכות לקומה תת קרקעית. בניגוד למועדונים בניו יורק, לא ביקשו מאיתנו להתפשט וללבוש חלוקים בכניסה. "פה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה", הסביר המארח.
נכנסנו לחדר גדול עם קירות שחורים, ושולחן שעליו הונחו בקבוקיי יין וחטיפים. אנשים יפים בלבוש מלא רקדו לצלילי מוזיקת האוס רכה. בחדר נוסף, בהמשך, ניצבו ספות שחורות ומזמינות. משם הובילו מדרגות לקומה עליונה בה אירעה כל ההתרחשות. אורות צבעוניים הבהבו מעל לחללים קטנים שהופרדו בווילונות לבנים. בכל חלל היה מזרן לבן עליו התערבבו חלקי גוף חשופים של מספר אנשים, מתחככים זה בזה, נאנחים. שלשות, רביעיות, שישיות.
"יש לנו לגיטימציה להיפגש עם אנשים אחרים?"
החלטנו שאנחנו עדיין לא בעניין וירדנו להתכרבל באחת הספות. היינו שקועים בשיחה כש"ברבי וקן" אנושיים התיישבו לידנו והתקרבו בניסיונות גישוש. אבל היה משהו שהייתי חייבת להבהיר עם תומר לפני שנכנסנו לכל זה. "תגיד, אנחנו בעניין של להיפגש עם אחרים?", שאלתי קצת בגמגום.
"אני לא יודע. בואי נראה מה יהיה", ענה תשובה שהחלטתי לא להסתפק בה.
השאלה היא אם יש לנו לגיטימציה להיפגש עם אנשים אחרים?", חידדתי.
"את רוצה לגיטימציה?", המבט הנעלב והפגוע בעיניו הסגיר הכל.
"לא, אני רוצה אותך", הרגשתי נוח להגיד לו.
"גם אני רוצה רק אותך", ענה בשמחה.
"ומה יהיה עם המרחק?", שאלתי אחרי נשיקה סוערת.
"אני הולך להיות יותר זמן בארה"ב מאשר בישראל. נסתדר", הוא ענה.
הזוג הקליפורני התייאש מאיתנו. תומר ואני נשארנו לבד, חוגגים את אהבתנו בנשיקות, ליטופים ומילים מתוקות. בלי לחשוב פעמיים ויתרנו על הסצנה הביזארית והשארנו אותה מאחורינו, והמשכנו למרומי גבעת סוסוליטו. השמש זרחה כשהירח עוד האיר. השקפנו על גשר שער הזהב, על סן פרנסיסקו, על המים, על השמיים, מאושרים, מאוהבים.
תומר ואני התחתנו ביולי 2003 וחיינו יחד באושר שלוש שנים.
לפנייה לכתב/ת 
