שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם העוז נגוז?
    האם "תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז, הוא ספר חשוב המספק הצצה למרתפים האפלים בנשמתו, או שמא הדבר הכי מרענן בו הוא תמונת העטיפה. ניסים קלדרון ודורון קורן חלוקים


     

    ב"סיפור על אהבה וחושך" הביא עמוס עוז אחד מהסיפורים שנהגה לספר לו אמו כשהיה ילד; זה סיפור על אדם בשם אלליוב שחי בכפר נידח והיה זקן מופלג. זקן כל כך שעל גבו צמח אזוב ועל ראשו צמחו פיטריות, זקן כל כך שהזמן עצמו היה צעיר ממנו. ובתוכו של אלליוב חי זקן שני, צ'רניצ'ורטין שמו, והוא היה קדמוני עוד יותר, חולה עוד יותר ומתפורר עוד יותר. הזקן האכיל את הזקן-יותר שבתוכו, חבש את פצעיו ושר לו שירי ערש כמו לתינוק. וכך הם חיים עד עצם היום הזה.

     

    הסיפורים ב"תמונות מחיי הכפר", ספרו החדש של עוז, הזכירו לי את הסיפור הזה; הם אפלים, הם סיוטיים, שולטת בהם ההרגשה שמתחת לרגלי כולנו יש תהום אבל איש איש והתהום שלו. דווקא כיוון שעוז ירש מאמו את סיפורי התהום שלה, הוא צריך היה למצוא את סיפורי התהום של עצמו. למצוא את השונה בתוך הדומה. והוא מצא.


    עוז. יורד למרתף נשמתו (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    לדב סדן היתה תיזה על "מראות שתייה" שחיים נחמן ביאליק נשא איתו באיזה מרתף-נפש אפל מילדותו המוקדמת ועד השיר האחרון שכתב. אבל סדן היה מושפע מאוד מהפסיכואנליזה, ואילו אצל עוז לא מצאתי בשום מקום מילה טובה על הפסיכואנליזה. על פי דברים שכתב, אני משער שזרה לעוז המחשבה שיש הסבר בהיר לאפלה שיש בליבו של אדם. זרה לו גם המחשבה שהילדות היא העיקר. פעמים רבות הוא כתב כנגד הרומנטיקה של הנעורים.

     

    "מראות השתייה" של עוז

    בהחלט מופיעים בסיפורים של תמונות מחיי הכפר "מראות שתייה" של עוז. אבל את המראות האלה לא הילד שבעוז יכול היה למצוא - הילד היה עטוף מדי באחרים, תלוי מדי באחרים. רק ההתבגרות והפרספקטיבה איפשרו לעוז לזקק את מראות השתייה שלו מתוך מראות השתייה של אימו.

     

    בסיפור אחד מחכה רופאת הכפר לבן אחותה הצעיר והאהוב והוא לא מגיע. בסיפור אחר נעלמת לפתע אשתו של מזכיר הכפר. בסיפור שלישי מזמינה אלמנתו הקשישה של סופר שואה את מתווך הנדל"ן של הכפר אל ביתה הישן כדי שימכור אותו, והוא מתפתה להישאר בבית עוד ועוד ולהתיישב בכיסא הגלגלים הישן של הסופר המת.

     

    לא קל לקרוא את הסיפורים האלה. אין בהם כמעט עלילה. מעט מאוד קורה בהם. אם קורה ומשתנה משהו - השינוי לא נובע מהאירועים שקדמו לו ולא מסכם אותם. השינוי  (וזה העיקר בעיני) לא מיטיב דברים ולא מרע דברים. אין שום אפשרות לשפוט את הסיפור, את המעט שקורה בו, בכלים של טוב או רע.

     

    יש הרבה ניוון וריקבון בסיפורים האלה, אבל הסיפור לא מספר לנו למה נוצר הריקבון או איך אפשר להינצל ממנו. הריקבון קורה לבני אדם אבל הוא דומה יותר למוטציה שקרתה בעץ, מוטציה שגילתה עד כמה היה העץ רקוב עוד לפני שקרתה. בני אדם עושים דברים, אבל בסיפורים האלה קורה ההיפך: דברים נעשים בבני אדם, כמו שדברים (למשל סופות ושיטפונות) נעשים בעצים ואבנים.

     

    מוטב להיות עצים

    אפשר לומר שבסיפורים האלה אזוב הולך וצומח על גבם של בני אדם, עד שהם מגלים שמוטב להם להיות עצים ולא בני אדם. לא במקרה מופיע כאן הסקס יותר כהתחברות של חיות וצמחים ופחות כתשוקה אנושית. אני משתמש שוב ושוב במילה הדוחה "ריקבון", כיוון שעוז ממש מציף את הקורא בריחות רעים, במומים ומחלות, בכיעור ובמוות.

     

    זה ספר אמיץ שלא מתחנף לקורא. עוז אומר בו - אלה המרתפים השחורים של נשמתי, אני לא מבין אותם ולא כותב כדי להבין אותם. אני רק מתאר אותם. אם תרצו תתקרבו אליהם, אם לא תרצו - עיזבו את הספר.

     

    אבל יש למרתפים השחורים האלה נוכחות חזקה בזכות סירוב עיקש שמדריך את עוז. הסירוב לקבל את ההיגיון ששלט בסיפורי המרתפים השחורים של אימו. גם שם נעשו אנשים לעצים, גם שם הובילו התשוקות אל ביטול התשוקות בתוך איזו הוויה צימחית ונרקבת.

     

    בכל אופן, בסיפור של אימו היה ישיש אחד ובתוכו עוד ישיש. משהו שם נמשך, משהו הופיע בגלגול אחר, משהו ניצח את הזמן. בנוסף, היתה גם מתיקות סנטימנטלית בהתמשכות האינסופית הזאת. היתה נהייה רומנטית אל נצח שכיפרה על הניוון.

     

    ב"סיפור על אהבה וחושך", כתב עוז (מתוך ביקורת ומתוך הסתייגות) על הנהייה הרומנטית שהילכה עליו קסם אימו, הן באישיותה והן בסיפוריה. הערגה לנצח את הזמן הדקדנטי איפשרה לא להביט לדקדנס בעיניים. העתיד האינסופי של הנהייה הכניס מתיקות כוזבת אל מה שאיננו מתוק.

     

    דופק את הראש בקיר ההווה

    בסיפורי המרתף האפלים של עוז אין שום עתיד, יש רק הווה. אי אפשר לנהות אחרי שום דבר אם ההווה הוא קיר חסום. רוב הסיפורים הם סטטיים, ולא כיוון שעוז לא יודע לטוות עלילה דינמית אלא כי הסטטיות היא שבעצם עושה את המרתף לאפל. בסיפור האחרון שבספר מופיע לרגע איש לבן וצוהל בתוך הביצה הנרקבת של הכפר, אבל הוא נעלם ללא סיבה כמו שהופיע. ואחרי שהוא נעלם אין בעצם כלום; שום נהייה, שום התפתחות ושום עתיד.

     

    המלים האחרונות של הספר הן: "והקברן הזקן אמר: מה יש פה לדבר ולדבר. השמש גמרה כבר לצאת, האיש הלבן שהיה או חשבנו שהיה נעלם לנו מאחורי הביצה, דיבורים הרי לא יועילו, שוב מתחיל יום חם מאוד וצריך ללכת לעבודה. מי שיכול לעבוד, שיעבוד שיסבול וישתוק. מי שלא יכול יותר, בבקשה, שימות. גמרנו." אם סיום כזה מדכא אתכם, אל תתקרבו לספר הזה, אבל אם יקרה לכם היכולת של אדם להביט אל האפלה שבתוכו בלי שום אשליה ובלי שום סנטימנטליות - לכו אליו בעיניים פקחות.

     

    כך הרגשתי כשקראתי שבעה מתוך שמונה הסיפורים בספר, אבל בסיפור "חופרים" הרגשתי אחרת; זה סיפור על ישיש שהיה פעם חבר כנסת של תנועת העבודה. אי אפשר שלא למצוא בסיפור הזה מעין משל על שקיעתה של תנועת העבודה הישראלית. גם ברוב הסיפורים האחרים מופיעים לא מעט פרטי מציאות ישראלית, וזה טוב כי עוז לא צריך להרחיק את עדותו אל יערות רוסיים כדי שהמרתפים שלו יהיו מאיימים. הוא ישראלי והמרתפים שלו ישראלים.

     

    בכל אופן, כל הסיפורים מלבד "חופרים" הם מטען שהנפש נושאת בלי שום קשר למציאות, בוודאי בלי שום קשר למציאות פוליטית כלשהי. מנגד, "חופרים" נעשה לאלגוריה וחבל. זה מוביל לקריקטורה של הפוליטיקה, לא לניתוח שלה. האפלה האישית של עוז היא תובענית כל כך, שואבת כל כך, שהמציאות הפוליטית נעשית בסיפור לחומר רך שאפשר לקמט אותו. אבל כל כוחו של הספר הזה באמונה שחומרי חיים רכים - חומרים שקל לרגשות נסערים ללוש אותם - הם לא חומרים אמיתיים.


     

    הירוק הכפרי העז בצילום השער היפה של "תמונות מחיי הכפר" הוא הדבר הרענן האחרון שתפגשו בספרו החדש של עמוס עוז, שהוא סוג של קינת אשכבה לחלום הציוני החקלאי ואולי לפריחה הציונית בכלל. כל גיבורי הסיפורים מתגוררים בכפר הפסטורלי הבדוי "תל אילן", שהוא החוט המקשר בין העלילות.

     

    לכולם חיים עקרים וחלומות שנשברו: נשים שנטשו את בעליהן, בעל שמת טרם זמנו, נישואין מנוכרים, ילדים שהיגרו לחו"ל, ציוד חקלאי שהפך לגרוטאות ומעלה קורי עכביש, או בית היסטורי רב חמדות וזנוח העומד להימכר לנדל"ן ולהיהרס.


    עוז, האם פשוט אין לו כבר כוח לסיפור הציוני? (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    עוז כתב ספר די עגום עם בשורה די מוכרת וחסרת-השראה על הישראליות (בעיקר זו המפא"יניקית) ושיברה. נכון, עדיין ניכר בעוז הכישרון להקים בכמה משפטים דמות חיונית ולהצעיד אותה לנגד עינינו, אבל מדובר בדמויות קצרות-טווח שלא הולכות לשום מקום. כמותן כבר פגשנו גם בספרו המלאכותי הקודם "חרוזי החיים והמוות", שהוקדש כולו לסקיצות סיפוריות ולדיגומי טיפוסים כאלה ואחרים (למשל, דמות המפא"יניק הזקן, הגועש והפתטי, כאן ובספר הקודם).

     

    יש אמנם בסיפורים הפעם גם איזה צד חידתי-פנטסטי, האמור להוסיף להם נופך מיסתורי. לפעמים הוא אכן מוסיף לרגע. בכל אופן, גם הצד הזה (שפיתה את עורכי הספר לשווק לנו את הכפר הבדוי תל-אילן כמין "מקונדו ישראלי" - אותו כפר פלאי מ"מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מארקס) אינו מחולל פליאה אמיתית בסיפורים, שכן הכל כאן רתום למסר המרכזי של הספר: הריקנות.

     

    עקרות, צינה ובדידות

    בסיפור הפותח מגיע איש זר ושמנמן לבית קסום בכפר ומתיימר לתפוס עליו חזקה. הסיפור נראה מבטיח בין השאר בזכות שרטוטים עמוס עוזיים מעניינים בנוסח: "פני האיש היו ערמומיים וצוהלים (...) מתחת להם נרמז רישום עמום של פנים מוכרים, מעיקים, פנים טורדי מנוחה: פני מי שכבר הרע לך אי פעם? או להפך, אתה עשית לו איזה עוול שכוח?"

     

    מתברר שהאיש הוא עורך דין, והפאמיליאריות שהוא מפגין מול דיירי הבית, ישישה חולנית ובנה החסון והיגע, מעוררת עניין. אלא שאז הסיפור נגמר, ומתברר שזה לא היה בדיוק סיפור אלא סקיצה או התחלת-עלילה שעוז לא נוטה להמשיך. אוקיי, עדיין סקיצה נאה למדי.

     

    אלא שאז בא הסיפור השני ובו רופאה רווקה וערירית הנתלית באהבת אחיינה המאחר להגיע, וגם כאן שולטת העקרות הרגשית וצינת הבדידות ואותו דגם סיפורי הנפסק אחרי ההתחלה. גם בסיפור השלישי, הארוך יחסית, אותו כנ"ל: מורה אלמנה נאה שבעלה מת, שילדיה חיים בחו"ל והיא מטופלת באביה הזקן, מפא"יניק סוער, רטנוני וטרחן, משועממת מחייה בכפר המשמים, ומאכסנת כדייר משנה בחצר סטודנט ערבי שהוא הדמות החיונית היחידה.

     

    גם כאן מפגין עוז יד צבעונית קלה על פני השטח הסיפורי: "צחוקה של רחל מצטלצל דק ושברירי, כמו בהשקת גביעי יין". הוא כותב למשל על פגישתה האינטימית-לרגע של האלמנה עם הווטרינר. גם כאן, כמו בסיפורים הקודמים וכמו באלה שיבואו, זה לא מוליך לשום מקום. וזה לא מקרה, כאמור - זה בדיוק המסר.

     

    העתיד חופר תחתינו

    מה שכן, בסיפור "חופרים" החידה הנלווית מסגירה משהו משורש הפסימיות של עוז. החידה היא: מיהו החופר בלילה תחת יסודות הבית, ואת נקישותיו הלא חזקות שומעים גם הזקן המפא"יניקי וגם דייר המשנה הערבי - זה שמתקן דברים שבורים באחוזה הכפרית ושלמד לנגן במפוחית נעימות רוסיות (כמונו פעם) ושמביט בבעלי הבית בנימה פילוסופית חייכנית-עצובה?

     

    התשובה - אף אחד לא חופר באמת, אבל זהו מן הסתם העתיד החופר תחת יסודות הבניין הציוני. והעתיד
    לפי עוז נראה כשייך הרבה יותר לסטודנט הערבי מאשר לישראלים הוותיקים והתלושים המאכלסים את הכפר הדמיוני שלו. זה אותו ערבי שעליו אומר הקשיש המפא"יניקי: "למה שיאהב אותנו? בעד כל הנבזויות שלנו? בעד האכזריות והשחצנות שלנו? בעד הצדקנות שלנו?" זה אותו ערבי המסביר לזקן בשלווה: "האומללות שלנו, זה גם בגללנו וגם בגללכם. אבל האומללות שלכם זה מהנשמה".

     

    בקיצור, אותה הרגשת אי-צדק מוכרת מול הערבים, אותה רוח נכאה וחסרת תקווה. גם הצופן הפוליטי ביסוד הספר הזה הוא אם כן בנאלי. לא במקרה משתקף הצופן הזה בחידלון הרגשי של הדמויות, ולא במקרה משתקף החידלון הרגשי שלהן בקוצר-היד הסיפורי - לעמוס עוז ב"תמונות מחיי הכפר" כבר אין ממש כוח לסיפור הציוני.

     

    "תמונות מחיי הכפר"/ עמוס עוז, הוצאת כתר, 217 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תמונות מחיי הכפר. בין מקונדו לאשכבה ציונית
    עטיפת ספר
    הטבות למנויים
    מומלצים