החרמת "דרבן 2": לא הכל דיבורים בשביל אובמה

החלטת ארה"ב לפרוש מכינוס הגזענות "דרבן 2" היא בשורה טובה לישראל לא רק בגלל החרמת האירוע המושמץ, שבו תוצג ישראל כמדינה הגזענית היחידה בעולם וכנטל על האנושות, אלא בעיקר משום שאפשר ללמוד ממנו על נוהל ההתנהגות של ממשל אובמה בעתיד.

כפי שהבטיח במהלך מסע הבחירות שלו, מיד לאחר השבעתו ב-20 בינואר הכריז הנשיא ברק אובמה על רצונו לפתוח בהידברות עם אויבים.

אובמה רוצה להידבר עם איראן וסוריה והוא לא רצה להחרים את "דרבן 2", כפי שממשל בוש החרים את הכינוס הראשון בדרבן שבדרום אפריקה ב-2001. 

ישראל רצתה שארה"ב תחרים את הכינוס, אבל "דרבן 2" - כפי שמכונה המפגש שיתקיים ב-20 באפריל בז'נבה - אינו איום קיומי שישראל עומדת לגביו על רגליה האחוריות. ישראל לא דרשה מהאמריקנים החרמה, אבל היא ביקשה זאת וקיוותה שזו תהיה התוצאה.

הנשיא אובמה שלח את נציגיו לשיחות המקדימות בז'נבה, שבהן נסגר למעשה הנוסח המוסכם לסיכום הכינוס. ארה"ב קיוותה להפוך את הנוסח על פניו, אבל מהר מאוד למדה שכמו בכל מוסד של האו"ם המכבד את עצמו, המדינות הערביות, המוסלמיות ומדינות העולם השלישי הן המחליטות. במקרה הזה - לוב, איראן וקובה קובעות מיהו גזען.

שליחיו של ממשל אובמה לשווייץ נוכחו לדעת שאין עם מי לדבר וארה"ב החליטה לפרוש. כלומר, הדיבור הוא טקטיקה אבל לא חזות הכל. מדברים כל זמן שיש על מה לדבר מבלי לוותר על העקרונות הבסיסיים של המדיניות האמריקנית.

אם ניתן ללמוד משהו מ"דרבן 2" על המדיניות החדשה של הממשל החדש, זה שארה"ב רוצה לדבר עם איראן, בלי לתת לה להתחמק מנושא הגרעין והתמיכה בטרור. השגריר הסורי עימאד מוסטפה הוזמן לשיחה במחלקת המדינה עם ראש דסק המזרח התיכון, אבל האמריקנים פרסמו מראש את הדרישות מסוריה בנושא המעורבות שלה בלבנון והסיוע לארגוני הטרור הפלסטינים.

נראה שמי שחושש שבמהלך השיחות של האמריקנים עם הסורים ואולי אפילו עם האיראנים ישכחו את העיקר, יכול להירגע - ממשל אובמה רוצה לדבר, אבל העקרונות האמריקנים הבסיסיים אינם מוצעים למכירה.

חילוקי דיעות על הגישה לדיאלוג עם איראן 

מה שמדאיג יותר בעניין האיראני, הוא לא הרצון האמריקני להידבר, אלא המבוכה שבה מצויה וושינגטון. בתוך ממשל אובמה ישנן דעות שונות לגבי הגישות לקידום הדיאלוג עם איראן. השאלות הן עם מי מדברים באיראן וכיצד נוהגים כדי לא לסייע לנשיא מחמוד אחמדי-נג'אד לקראת הבחירות שייערכו ביוני, והאם בכלל אפשר לחכות עד אז כששעון הפצצה הגרעינית מתקתק.

רק לפני כמה ימים, כמעט באישון לילה, פרסמה מחלקת המדינה את מינויו של הדיפלומט הוותיק

דניס רוס לעמוד בראש המאמץ האמריקני לטפל בנושא האיראני. זה כל כך סודי, שאיראן אינה מוזכרת כחלק מהאחריות של רוס.

בטווח המיידי מנסים האמריקנים לגייס את רוסיה לסייע במאמץ הבלימה של איראן. תת-מזכירת המדינה למדיניות, וויליאם ברנס, רמז לפני שבועיים לרוסים על עסקה, שבמסגרתה ארה"ב תוותר על הקמת סוללות הטילים נגד טילים בפולין וצ'כיה בתמורה לכך שרוסיה תפעל להפסקת תוכנית הגרעין האיראנית.

אבל הנושא מורכב ביותר. רוסיה אינה מסתפקת בעצירת התוכנית להקמת 10 סוללות על אדמת פולין ומכ"ם על אדמת צ'כיה. הרוסים רוצים חלוקה מחדש של אזורי השפעה. ארה"ב לא מוכנה לשמוע על זה.

בתוך רוסיה עצמה יש בעיות וחילוקי דעות, כשהלובי הבטחוני שם דוחף לקדם את נושא הגרעין באיראן. מזכירת המדינה הילרי קלינטון תבקש לדבר בישראל על הפלסטינים, אבל היא תשמע שאיראן היא המפתח לפתרון, בתקווה שהנושא האיראני יעלה בצורה רצינית לדיון בפגישה של קלינטון לקראת סוף השבוע באירופה עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב.