בעלי היקר, אם אפשר לבקש - אל תרגל אחריי
יש לנו בית יפה בשכונה מבוקשת, אנחנו מגדלים ילדים לתפארת שחוץ מכינים ושערות לבנות מביאים לנו נחת ושפע סיפורים מצחיקים ליד השולחן בארוחת ערב. אנחנו נופשים לפחות פעם בשנה בארץ ופעם בחו"ל. בסך הכל לא רע, אז למה לקלקל?
אני יודעת שלא תמיד הכל ורוד, תאמין לי שאני יודעת. ככל שהזמן עובר, העליות נעשות רדודות יותר והירידות תכופות יותר. אנחנו מסוגלים לבלות שעות שלמות באותו חדר מבלי להחליף מילה שאינה קשורה לתשלומים או לטף, לפעמים מבלי להחליף מילה בכלל. בעבר מיעטנו לצאת לבלות מפני שלא סמכנו על הבייביסיטר. היום אנחנו לא יוצאים לבלות מפני שאנחנו לא סומכים על עצמנו. אנחנו גם עייפים. עייפים מהמרוץ של החיים, מהחיפוש אחר גן השושנים שאף פעם לא הבטיחו לנו, מפנטזיות על חלומות ילדות ישנים שכבר לא רלוונטיים לגבינו אבל עדיין גורמים לנו לחייך חיוך חמוץ מתוק. אנחנו הסטטיסטיקה.
ברגעים שכאלה, אני נזכרת למה התאהבתי בך
ובכל זאת, בעלי היקר, הצלחנו לא רע. אנחנו חיים ברמה סוציו-אקונומית מעל הממוצע, יש לנו בית יפה בשכונה מבוקשת, אנחנו מגדלים ילדים לתפארת שחוץ מכינים ושערות לבנות, מביאים לנו גם נחת ושפע של סיפורים מצחיקים ליד השולחן בארוחת ערב. אנחנו נופשים לפחות פעם בשנה בארץ, פעם בשנה בחו"ל, יש לנו מעגל חברתי מצומצם אך קבוע של חברים שעדיין מצליחים לשעשע אותנו, גם אחרי כל כך הרבה שנים. וברגעים מסויימים, שבעיקר קשורים לילדים, אנחנו מביטים זה לזה בעיניים בהתרגשות מהוססת ומחייכים חיוך אמיתי, מהלב. חיוך נטול מרירות, משקעים, כעסים ואיומי סרק. ברגעים שכאלה, אני נזכרת בסיבות שהתאהבתי בך לפני נצח נצחים, ולמרות שזה נדיר, ליבי עולה על גדותיו. לפעמים זה אפילו מוביל לסקס. נדיר כבר אמרתי?
ולכן בעלי היקר, בגלל כל מה שכתבתי, אני חייבת לבקש ממך טובה. אנא ממך, אל תתקין תוכנת ריגול על המחשב שלי. אני יודעת שזה הטרנד היום, אי אפשר שלא להיכנס לאחד הפורטלים הגדולים ברשת ולא להיתקל בכתבה כזאת או אחרת על אחת מתוכנות הריגול הנפוצות. הן מקצועיות, הן מתוחכמות, לא ניתן לזהות אותן, הן יכולות להפיל את מקגייבר בפח, ועוד מבלי לאתחל את המערכת. הן ישכפלו כל מילה שהוקלדה, יעתיקו קבצים שאמורים היו להימחק ולהישכח, ואז יתייקו את כל המידע בתוך תיקיה צהובה נסתרת אך מסודרת. אמריקה.
לתוכנות האלו אין תוכן. הן ישאירו אותך חלול
הבעיה, בעלי היקר, היא... בעצם יש שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא, שלמרות היעילות והחדשנות של תוכנות האלה, הן עדיין לוקות בחסר של אלמנט מאוד מהותי - הן לא יודעות לדבר. הן לא יכולות להסביר או לספר מדוע ולמה נכתבו אותן מיילים סודיים ומסרים אסורים שאתה קורא, שהייתי בטוחה שלא תקרא לעולם. הן יוכלו לספק לך אינפורמציה יבשה אודות סוגי הפונטים הנבחרים, או תאריך שליחת המלל אל תוך הסייבר ספייס, אבל הן לא יוכלו להסביר לך את סיבת הימצאותם של חומרים אלה במחשב מלכתחילה. הן לא יוכלו לשדר את הרגש העצום שקיים מאחורי כל משפט שאני כותבת, או לתאר את ההתרגשות שזורמת בתוך עורקיי בכל פעם שמופיע לי מול העיניים המשפט "יש לך הודעה". הן לא יוכלו להבהיר לך כמה סיפוק אני מקבלת מאותה אהבה שמוגדרת "אהבה אסורה", או לוודא שברור לך שהמניע למעשיי הוא אתה. לתוכנות האלו אין תוכן. הן ישאירו אותך חלול.
הבעיה השנייה היא, שעצם המעשה הזה יביא אותך אל אותו מקום שסביבו אנחנו רוקדים כבר שנים, מדלגים מעליו, מקיפים אותו, עושים כל מה שביכולתנו על מנת לא להגיע אליו. הוא יביא אותך לאמת. ואז בעלי היקר, אז תצטרך להתמודד. לא המשרד ולא מכון הכושר יצילו אותך מזה. תיאלץ לפקוח את העיניים, להפנים ולהתמודד. ופייר, אנחנו די טובים בהכחשה, אני ואתה. עכשיו כשאני חושבת על זה, לדעתי זה הנושא היחיד שלגביו אנחנו בהסכמה. ועם כל הבכי וכל התלונות שלנו, בסך הכל די סטנדרטי לנו. אז נכון שזאת לא תחושת פאר, אבל זה הרבה יותר טוב מלהרגיש חרא. יש מי שיכנה זאת שיגרה רעה, ואולי זה נכון, אבל זאת השיגרה שלנו, ולא רק שלמדנו לחיות איתה, גם למדנו להתנהל על פיה ברוגע ידידותי ואנחנו אפילו חיים איתה בשלום. כשאנחנו לא ברוגז כמובן.
אז בעלי היקר, תתווכח איתי, תריב איתי, תצעק עלי, תצחק עלי, תשאיר את הגרביים שלך על הרצפה ליד המיטה, תשכח לקנות מרכך כביסה, תפצח גרעינים ותשליך את הקליפות לתוך קערה דמיונית על השולחן בסלון, תנחר בלילה כמו מסור חשמלי, תפליץ ליד שולחן האוכל, תפליץ ליד האורחים, תירדם ליד האורחים, תזיין לי את השכל 20 פעם ביום על אותו נושא, תזיין אותי שלוש דקות ודי. רק אל תתקין לי תוכנת ריגול על המחשב. כי אני לא מעוניינת להתגרש ממך, לפחות לא כרגע. אולי בעתיד, אבל לא עכשיו.
לפנייה לכתב/ת 
