שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    סחר בנשים: הפיצוי גדול - אך לא מגיע לקורבנות
    בתי המשפט מחייבים את הסוחרים בנשים לשלם קנסות גבוהים, אך רק סכומים זעומים מגיעים לנשים שהובאו לישראל ואולצו לעבוד במכוני ליווי. "אמרו לי שאם אתנגד, יימכרו אותי לבדואים ומשפחתי לא תמצא אותי", מספרת אחת הקורבנות

    מעצרם של 12 חשודים בסחר בנשים הכה גלים בשבוע האחרון, אך למרות הפרשה לא נשמעו קולותיהן של אותן נשים שאולצו לעבוד בזנות בכפייה ואף לא לקבל כסף. המדינה אמנם פועלת ביתר שאת למגר את התופעה הקשה ובתי המשפט אף גוזרים פיצויים גבוהים לעבריינים, אבל הכסף עובר בעיקר למדינה והקורבנות נאלצות לנסות לשקם את חייהן ללא סיוע או עזרה משמעותית.

     

    עבריינים המורשעים בסחר בנשים לרוב נדרשים לשלם פיצויים למדינה ולנשים שהועבדו בכפייה בבתי בושת. אולם הקנס שלוקחת המדינה לעצמה הוא גבוה באופן משמעותי מהסכום הזעום שמקבלות הנשים אשר מתקשות לשקם את חייהן. לעתים הן חוזרות למעגל הזנות, מכיוון שהן לא מצליחות להשתלב באורח החיים ה"רגיל".

     

    "המציאות השתנתה היום וקורבנות הסחר החלו לקבל פיצויים. עם זאת, סכומי הפיצויים מאוד קטנים, וזה מרגיש כאילו בית משפט הולך לטובת הסוחרים

    ולא לטובת הקורבנות", אומרת ריטה חייקין מארגון "אשה לאשה".

     

    לפני כשנתיים פורסם דו"ח של המוקד לסיוע לעובדים זרים, שנערך עבור הוועדה למאבק בסחר בנשים, ובו עלו הנתונים הקשים על הטיפול בתופעה הקשה. לפי הדו"ח, פושעים המורשעים בעבירות של סחר בבני אדם מקבלים לרוב קנס בסך 500 עד 585 שקלים. כך עולה מנתוני בתי המשפט בין השנים 2004 ל-2006. עוד עולה מהדו"ח כי הכסף שהרוויחו סוחרי הנשים בניגוד לחוק הוחרם והועבר כולו לידי המדינה.

     

    עד היום חולטו סכומים גדולים של כסף, אך רק במספר מצומצם של תיקים. למשל, בגזר הדין בתיקו של גנאדי בוסלוביץ קבע בית המשפט כי אחד הנאשמים בפרשה ישלם קנס בסך 50 אלף שקלים למדינה, 200 אלף שקלים יועברו לקרן חילוט, בעוד שהנשים שאולצו לעסוק בזנות קיבלו פיצויים בסך 7,500 עד 15 אלף שקלים לכל אחת. כמו כן, נקבע כי שני נאשמים נוספים בתיק ישלמו קנס בסך 20 אלף שקל כל אחד - ללא פיצוי לקורבנותיהם.

     

    "שרדתי כי אני חזקה, נשים אחרות פנו לסמים"

    לידיה (שם בדוי), אזרחית מולדובה, שהתה בישראל במשך חמש שנים, בין 2002 ל-2007. הגיעה לארץ כשהיתה בת 21 בלבד, לאחר ששילמה 5,000 שקלים לאדם שהבטיח למצוא לה עבודה כמטפלת.  בראיון טלפוני ממולדובה היא סיפרה ל-ynet: "הביאו אותי לישראל דרך מצרים. אסרו עליי לדבר או לצעוק ואמרו שאם אתנגד, יימכרו אותי לבדואים ואז המשפחה שלי לא תמצא אותי בכלל".  


    דירה שבה גרו צעירות שהובאו לישראל (באדיבות דוברות משטרת תל אביב)

     

    כשלידיה הגיעה לארץ הבינה כי התפקיד שייעדו לה סוחרי הנשים רחוק מלהיות מטפלת. היא הבינה שתאלץ לשכב עם אין-ספור גברים - אחרת תסבול את נחת זרועם של הפושעים. "הגעתי למכון בתל אביב והייתי בדירה עם סורגים ובלי חלונות בכלל. את השמיים ראיתי רק כשהשומר פתח קצת את החלון", היא נזכרת בכאב.

     

    מלבד העבודה שנדרשה לבצע בכל יום, לידיה הבינה במהרה כי אפילו את הכסף היא לא תראה. "התחלתי לעבוד, אבל את הכסף לא קיבלתי, כי אמרו לי

    שאני צריכה להחזיר את הכסף שהם שילמו כדי להביא אותי לפה", לידיה מתארת. "היו ימים שלא היה לי מה לאכול. שרדתי את הימים האלה רק כי אני חזקה. בנות אחרות השתמשו בסמים, אבל אני רק חשבתי על בני הקטן שמחכה לי במולדובה וחשבתי על איך אני בורחת".

     

    אחרי כמה חודשים בישראל נמכרה לידיה לבעל בית בושת אחר. "באותה תקופה הכרתי עובד זר מרומני ושמרתי איתו על קשר. בעל הבית החדש נתן לי יום חופש וכך הצלחתי לברוח. במשך שנה הסתתרתי בדירתו של חברי החדש ומאוד פחדתי. כשעבדתי במכון שמעתי סיפורים על נשים שהעזו לברוח ונרצחו - אפילו ברוסיה.

     

    "אחרי שנה צבעתי את שיערי, הסתפרתי קצר ויצאתי. מצאתי עבודה בנקיון וכך עבדתי עד 2005 כשעצרה אותי משטרת ההגירה. כשישבתי בכלא הסבירו לי שאם אעיד במשפט נגד הסוחרים, אוכל להיות במקלט לקורבנות הסחר ולקבל ויזת עבודה. כך עשיתי, למרות שנורא פחדתי, אבל לא היתה לי ברירה".

     

    "עד היום אני מפחדת להסתובב ברחוב"

    כשלידיה העידה בבית המשפט ושהתה במקלט, היא קיבלה לבסוף אשרת עבודה לשנה בלבד. בתקופה זו היא הכירה ישראלי ממוצא רוסי וביחד הם החליטו לעבור למולדובה ולהקים משפחה. "עד היום אני מפחדת להסתובב ברחובות מולדובה, כי חלק מהסוחרים ידעו מאיפה אני באה. אני חוששת לחיי, לחיי ילדיי ולחיי אמי. היו תקופות שלא חלמתי בכלל שאצליח לצאת משם. הרגשתי כמו בכלא. הרי אפילו לא ידעתי איפה המכון נמצא, כי העבירו אותנו תמיד בלילות". 


    מי שהתלוננה עברה יסורים (באדיבות דוברות משטרת תל אביב)

     

    אחרי שהסוחרים שהרסו את חייה נשפטו והורשעו, קבע בית המשפט כי כמה מהם ישלמו לה פיצויים, שאותם היא עדיין מקבלת באמצעות ארגון "אשה לאשה". "זה לא הרבה כסף, והוא גם לא נשאר אצלי. לפני נסיעתי לישראלי לוויתי 5,000 דולר במולדובה, ומאז החוב תפח בגלל הריבית. כל סכום כסף שאני מקבלת בפיצויים אני מנצלת כדי לשלם את החוב".

     

    ריטה חייקין, מנהלת פרוייקט בארגון "אשה לאשה", פועלת למעשה בתור "בלשית" המנסה לאתר את אותן נשים במדינות חבר העמים לשעבר על מנת להעביר להם את הפיצויים שמגיעים להן. "אני מחפשת אותן דרך המשטרה, משטרת ההגירה וחוקרים. אחרי שאני מוצאת כתובת, אני מתקשרת או שולחת מכתב דיסקרטי, כדי שלא יבינו במה מדובר ומבקשת מאותה אשה ליצור איתי קשר. לאחר מכן מתחיל תהליך זיהוי ורק לאחריו אני פותחת בתהליך העברת הכסף".

     

    בעל הבית "הטוב" שילם 5 ש"ח עבור כל לקוח

    בין הנשים שמגיעות לישראל יש כאלו שיודעות במה הן הולכות לעבוד, אך הן לא מבינות כי את הכסף שבזנות הן לא יקבלו וכי סוחרי הנשים יתייחסו אליהן כמו אל רכושם הפרטי. נטליה (שם בדוי), שהגיעה לארץ לפני שש שנים, מספרת: "תיכננתי לעבוד בישראל במשך שלושה חודשים ואז לחזור לאוקראינה. שם הבטיחו לי שאקבל אלף דולר בכל חודש וכך חשבתי שאוכל לחסוף קצת כסף לדירה.

     

    אולם תוכניותיה של נטליה לא התממשו, כשגילתה שהפושעים לא יסכימו לשחררהּ. "עבדתי במכון במשך שנה וחצי", היא נזכרת. "בעל הבית הראשון

    לא שילם לי והשני נאות לתת חמישה שקלים עבור כל לקוח". הסיוט של נטליה הסתיים כשהמשטרה פשטה על מכון הליווי. גם היא הסכימה להעיד נגד הסוחרים ולכן קיבלה מהמדינה אשרת עבודה ואפשרות לשהות במקלט.

     

    "לא חשבתי שאהיה כל כך הרבה זמן במכון, אבל לא היתה לי שום אפשרות לברוח משם. ראיתי את כל הסוחרים בבית המשפט, כולם היום במאסר, ולכן אני לא מפחדת מהם עכשיו". כשהיתה במקלט ויצאה לעבוד, היא הכירה את בן זוגה הנוכחי. מאז הם נישאו ונטליה ממתינה לקבל אישורים ממשרד הפנים כדי להישאר בישראל באופן קבוע. בית המשפט פסק כי היא תקבל פיצויים בסך 20 אלף שקלים משני סוחרים, אך מאז היא קיבלה רק מחצית מהסכום.

     

    "אני יודעת שהסיכויים שאקבל את הכסף מאוד קלושים, למרות שעבדתי בשביל האנשים האלה שנה וחצי והם עשו המון כסף. זה היה עוזר לי

    לבנות את חיי מחדש ולשכוח את הדברים שעברתי, אבל אני כבר לא כועסת. אני רק רוצה לשכוח את הכל ולא לחשוב על כלום", סיכמה.

     

    נעמי לבנקרון מהמכללה למנהל, שעסקה בנושא במוקד הסיוע לעובדים זרים סבורה כי המדינה צריכה להשקיע כספים כדי לשקם את אותן נשים שנפגעו כתוצאה מהזנות הכפויה. "המדינה לוקחת את הקנסות לעצמה וטוענת שזה נועד לשמש את הפעילות נגד הסחר בנשים. אולם בפועל מדובר בדרך נוספת לכבס את הכסף ולהעביר אותו אליה. הרי אי אפשר לבקש מהקורבן לממן את החקירה של עצמו". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סחר בנשים: הפיצוי גדול - אך לא מגיע לקורבנות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    הפיצויים מגיעים למדינה (אילוסטרציה)
    צילום: גבי מנשה
    דירה שבה הוחזקו נשים
    באדיבות דוברות משטרת תל אביב
    מוצר השנה
    מומלצים