שתהיה לכם אהבה מלוחה

שוחרי הבלגן מריעים לספר ויקרא

יש. הגענו אל פתיחתו של ספר ויקרא, לב לבה של התורה המאורגנת, הפולחן הכהני שאסור לסור מהוראותיו, זה שהזר הקרב אליו יומת. מדי פעם אני מנסה לברר עם עצמי מהי התאווה התופסת אותי כשמתקרבים ימי השממון (שלכאורה) של של תרבות ספר ויקרא.

אחד ההסברים קשור לכך שאוהבי התלמוד הם אוהבי החשיבה האסוציאטיבית, חוסר השיטתיות ואעז לומר אף מתאפיינים בניירוטית מסוימת בחשיבה ובהתמודדות עם העולם. אנשי התלמוד הם אנשי פריצת הגבולות ובדיקת הגבולות המתמדת, הם מתסכלים לקדושה בלבן של העיניים, באים אליה, ו...לא ממנה הם מתים (ככל הנראה...).

ולמה אוהבים אנשי הבלגן את ספרי הקדושה והסדר? כי נורא קל להבהיל אותם. תחשבו על זה - חדרים מסודרים אי אפשר לסדר, אפשר רק לבלגן ובקלילות נונשלנטית וזו נקמתינו הצנועה באנשי הסדר והמערכת. מאותגרי הסדר ששים אל ספר ויקרא.

המלח טוב לבריתות

בסיום תיאור קרבנות המנחה מצויין חוק הקרבה כללי, החל על הקרבנות כולם (ויקרא ב, יג):

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:

הצירוף מלח ברית מרתק. שירי. ובתוך אסופת חוקי הקרבנות הוא מצדיק תשומת לב מיוחדת. צירוף זה נמצא במקומות נוספים במקרא:

במדבר יח, יט

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ:

דברי הימים ב, יג, ה

הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח:

הטעמים השונים של ברית-מלח

הפרשן הספרדי, יצחק קארו ('תולדות יצחק'), מסכם בפירושו לספר ויקרא את הפרשנות על ברית המלח. הפירוש עשיר באפשרויות וקל לקריאה והנה הוא לפנינו:

הפירוש הזה הולך מהקל אל הכבד:

ראשית, אומר רבי יצחק, מלח מתבל את הבשר.. אם לאדם פשוט לא היינו מגישים בשר בלי מלח, למלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה. כולנו רוצים חיים עם טעמים חזקים...

הסבר זה כשלעצמו אולי אין בו להצדיק את הביטוי החזק 'ברית מלח' ולכן עובר הפרשן אל ההצעה השניה ולפיה ברית המלח בקרבן מתמודדת עם הכמיהה החזקה שלנו אל הדם, אל המוות ואל יכולתינו לגעת בו ולרוקן את החיים. ברית המלח מתמודדת עם התאווה הקמאית לראות דם, לגעת בו ובעיקר – לכרוך אותו עם הקדושה, עם הפולחן. המלח, הסופח את הדם, מעדן תשוקה לקרבה המוות לקדושה (וכמה דם עדיין נשאר במקדש וכמה שהוא פולחני... ובכל זאת, אולי לפנינו עידון)

כשעצובים הולכים לים, לכן הים מלוח

את ההסבר השלישי מייחס רבי יצחק לחז"ל (בחיפוש מהיר שערכתי לא מצאתי את הדרשה בתלמוד, חברי לבית המדרש... אודה למוצא הישר...) הדרשה קסומה בעיני. המלח, מספר הדרשן, הוא סמלם הנצחי של המקופחים. העולם (כמו כל דבר בצבא) מתחלק לשלשה חלקים: ערים, מדבריות וימים. מאבקי נצח מתנהלים בין אנשי הים, נוודי המדבר ומתיישבי הערים. על פי המדרש שלנו המדבר קבל את מתנתו – התורה, הערים – נבנו בתוכן מקדשים, ורק הים... נטול משמעות ומתנה דתית. אלהים מתקן את הקיפוח שנוצר בין שלשת בניו והוא דולה מהים את המלח והופך אותו לברית-מלח. דא עקא, בשביל להגיע למלח צריך הים לוותר על חלק מקיומו, הוא צריך להסכים להתאדות (תשאלו את ים המלח על העסקה שבינו למלח שבקרבו...) הים קיבל מתנה דתית טרגית – ככל שהוא יעלם יותר, הוא יתקיים יותר, ולהיפך.

מהיום והלאה, בכל פעם שאתם מרגישים עצובים ועזובים מעט, בכל פעם שאתם בוכים ומרגישים את טעם המלח על הלחיים, זכרו שמלח הדמעות הוא התיקון הגדול והאכזרי של הקיפוח האלהי. הוא הברית שתבטיח את זכר הים ברגעי מותו.

לעמוד בין החיים למתים

המלח, אומר לנו הפירוש הקבלי והאחרון, מכיל סתירות: המלח משמר מזון אבל גם הורג צמחיה ויצורים חיים. שני כוחות גדולים מניעים את העולם: החסד והדין והם מסומלים במים ובאש. כשהאש מנצחת את המים ומייבשת אותם נגלה המלח בעולם. המלח צריך לאזן בין חיים למוות וכשהעולם מאוזן, מתקיים המלח בתוך המים. נסתר מעין כל. המלח, שיצא מהמים והונח על הקרבן, יזכיר לנו את אפשרות האיזון אך גם את הסכנה שבהיעדרו.

על קשרים מתוקים ומלוחים

את הילדים שלי אני רגילה לכנות בכינויים מתוקים: הם 'סוכר' ו'סוכריות', הם 'מתוקים כמו שוקולד' ו'נעימים כדבש'. מעולם לא כיניתי אותם (לפחות לא בפניהם) 'מקסימים כמו דג מלוח' או 'נהדרים כים המלח'. מלח הוא לא מחמאה מתבקשת, לא נמס בפה בנעימות. אבל נדמה לי שההצעות המגוונות שאסף רבי יצחק מספרות שהחיים תובעים לא רק את המתוק. הרצון שהכל ילך טוב וחלק, הוא רק סיפור אחד שאנחנו מספרים לעצמינו על החיים. פירושי 'ברית המלח' מלמדים שאנו נמשכים לא פחות אל התיבול החריף, אל הנגיעה בכוחות האימה של המוות, אל כאבי הבדידות והקיפוח, אל תשוקת החיים ואל ההכרה בהעדר ובמוות.

קשרים מסעירים

'ברית המלח' היא ככל הנראה ברית רבת עוצמה בפולחן ובדימוי, היא ברית סופחת דמים ומעוררת יצרים רדומים מרבצם. היא הסכמה להכיר בכל מה שיש בנו וליצור עמו ומתוכו מערכות יחסים; הבזוי, המושתק, מעורר התאווה ומזכיר הכאבים, כולם נמצאים בברית המלח ונדמה לי שאני מתחילה להבין למה היא יותר מושכת ומסעירה מהאפשרות להיות תמיד 'מתוקה כמו סוכר'.

ובבית המדרש של הטוקבקים

יקירותי, יקיריי אני מעלה

בפנינו שתי הצעות לדיוני המשך:

האחת – חברותא (ברית מלח נקרא לכך מעתה?) אני רוצה להזמין לחברותא, לכתיבת אחד הטורים הבאים (הפרשה לבחירתכם), את שרית חן (לשעבר: 'אשתו של', 'אני') ואת 'ישראלי'. הולך? (אם כן, כהרגלינו, תעבירו אלי אי מיילים ואני אחליף אותם ביניכם...)

והשניה – מעת לעת מוזכר בדיוני בית המדרש של הטוקבקים ספרו החשוב של פרופ' ישראל קנוהל: 'מאין באנו'. לכבוד חג יציאת מצריים אני מציעה שנקרא את הספר ונדון בו מיד לאחר החג. נשאל את עצמינו שאלות על המגמה התרבותית והדתית אליה יכול להוביל הספר (האם וכיצד משפיעה השאלה 'מאין באנו' על שאלת ה'לפני מי את/ה עתיד/ה לתת דין וחשבון'). אני אכתוב טור, אתם תגיבו, ופרופ' קנוהל הסכים להגיב לדיוני בית המדרש בטור מסכם משלו. אז כולנו מוזמנים לשני הדיונים.