כרמן לנצח

על יצירותיו של המאסטרו הגדול של הפלמנקו והמחול הספרדי, אנטוניו גאדס, נהוג לומר שכמו בכל קלאסיקה, גם בהן, אין מקום לאימפרוביזציה. אולי זו הסיבה שגם אחרי 25 שנה, "כרמן", של גאדס רעננה, מלאת חיים ויצר ממש כמו אז, כשעלתה לראשונה על הבמה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת.

ההפקה של להקת המחול הנושאת את שמו של המאסטרו, שהלך לעולמו לפני חמש שנים, משחזרת את הגרסה המקורית של היצירה שמביאה לבמה את הפלמנקו הטהור במלוא הדרו ובמידה שווה של ענווה. אולי זהו סוד הקסם של "כרמן" של גאדס - אצלו על הבמה, כפי שנהג לומר, אין רקדנים שמייצגים אנשים אלא אנשים שרוקדים. לכן, אם תרצו, כרמן של גאדס אינה גדולה מהחיים, היא החיים עצמם.

זו אולי הסיבה שבלהקה לא חששו ללהק לתפקיד את סטלה אראוסו, מנהלת הלהקה ורקדנית נפלאה בשנות הארבעים לחייה. מדובר בבחירה אמיצה בעיקר מפני שכרמן נתפסה תמיד כשם נרדף ליצר ולחופש חסר גבולות, תכונות שמזוהות עם נעורים. אראוסו, אגב, מראה את כוחה ויכולותיה כבר בשלב מוקדם של היצירה כשהיא "נאבקת" על מקומה ככרמן, מול רקדניות שצעירות ממנה בהרבה ומלמדת אותן שיעור בטכניקה, כריזמה ומיניות מתפרצת.

הכימיה בין השניים עושה את שלה  

גם הרקדן הארגנטינאי, אדריאן גאליה, שמגלם את דמותו של דון חוזה, הוא מהרקדנים הוותיקים יותר בלהקה. גאליה, שהופיע בין היתר עם הפרימה בלרינה מאיה פליסצקיה ועם רקדנית הפלמנקו הנודעת קריסטינה הויוס, הוא אחד הסולנים המובילים כיום במחול הספרדי ואל תוך התפקיד הסימבולי של החייל שנשבה באהבה ההרסנית לכרמן, הוא יוצק את הגאווה, השליטה העצמית והקונפורמיסטיות בטכניקה מעוררת קנאה. לצד זה, יש לומר, הכימיה בין השניים עושה את שלה.

מינימליסטית ולמרות זאת עשירה

בגרסה של גאדס, המבוססת על ההפקה הקולנועית שיצר ביחד עם הבמאי הספרדי קרלוס סאורה, העלילה מתרחשת בחדר החזרות ומאחורי הקלעים של להקת מחול שמעלה את "כרמן", הבלט הידוע על פי המוזיקה של ביזה. הכוריאוגרף, שרוקד בהפקה את דון חוזה, מתאהב ברקדנית שמגלמת את דמותה של הצוענייה חסרת הגבולות שמסרבת להיכנע לחוקים הפטריארכאליים.

מה שעלול להתפרש אולי כפשטנות, הוא הרצון של גאדס להפשיט את ההפקה מכל מה שאינו הכרחי ולהשאיר את הליבה שהיא יצריות, חיוניות ושמחת החיים שמאפיינים כל כך את אנדלוסיה. זוהי הפקה מינימליסטית לכאורה ולמרות זאת עשירה ומעשירה כמו מסע אל לב ספרד.

חואקין מולרו, שמגלם את דמות בעלה של כרמן, שנרצח על ידי דון חוזה בדו-קרב, הוא רקדן חזק וכריזמטי עם נוכחות בימתית כובשת. כך גם אנטוניו הידאלגו שמצליח להעביר בתנועה אצילית וגמישה ובמחוות מרהיבות את טווסיותו של הטוריאדור, מאהבה של כרמן.

יצריות, חיוניות ושמחת חיים  

להקת הנגנים והזמרים שעל הבמה פשוט מצוינת. ביחד עם להקת הרקדנים, שמצטרפת אליהם בשירה ובתיפוף רגליים ורקוויזיטים, הם מגישים מוזיקת פלמנקו במיטבה ומצליחים להעביר מהבמה אל האולם את מקצביה של דרום ספרד ואת הרוח המשוחררת מעכבות המעדיפה להיכנע לתכתיבי הלב והיצר. עבודת האנסמבל עוצרת נשימה מתחילת היצירה ועד לסופה. הכוריאוגרפיה של גאדס מאפשרת לכל אחד מהפרטים לזכות לבולטות בשלבים שונים של היצירה ופורשת בכך עושר ומגוון רחב של סגנונות שמביאים איתם הרקדנים.

המוזיקה של ביזה מתערבבת עם מוזיקת פלמנקו חיה. הערבוביה היא

סימבולית ונועדה לטשטש את הקו שמפריד בין האמנות לחיים אבל לפרקים, כמו בסוף היצירה, נדמה כי מדובר בחיבור כפוי ולא טבעי שאינו עומד בכפיפה אחת עם המינימליזם של ההפקה שבדרכו שלו מצליח דווקא לשמר את האותנטיות של המחול הספרדי.

באולם היכל התרבות בתל אביב, הקהל שעמס גם את היציעים סרב להיפרד מהלהקה. דקות ארוכות של מחיאות כפיים הובילו לסדרה של השתחוויות ולשלושה הדרנים שהחזירו לאולם הבית של הפילהרמונית הישראלית את הצבע ללחיים. עושה רושם שלהקתו של גאדס, אשר נאחזת במורשת האדירה שהותיר המאסטרו אחריו עם לכתו, מצליחה למרות הקשיים לצקת חיים חדשים ביצירתו האלמותית. גאדס איננו, אבל כרמן לנצח.