עוז להמונים

בשנות ההפוגה שבין האינתיפאדה הראשונה בשטחים לאינתיפאדת אל-אקצה, שהובילה להתנפצותו של חלום אוסלו, כתב עמוס עוז את "פנתר במרתף", סיפור ידידות יוצא דופן בין ילד יהודי, בן לניצולי שואה, הגדל בפלשתינה ערב קום המדינ, לחייל בריטי עם אמפטיה לכתבי הקודש וליהודים. כמעט עשור לאחר שראה אור בעברית, התגלגל תרגום של הספר לידיה של המפיקה, התסריטאית ובימאית הקולנוע האמריקנית, לין רות', שאחרי לילה לבן של קריאה רצופה החליטה לעבד אותו למסך.

אחרי שנה של כתיבה וחודשי חיפוש של מפיקים שותפים יצאה הקופרודוקציה הישראלית-אמריקנית "הבוגד הקטן" לדרך. הימים ימי מלחמת לבנון השנייה. מעל לאתר הצילומים מרעישים מסוקים ישראליים בדרך ללבנון. "אוגוסט 2006. זו תקופה שלעולם לא אשכח", אומרת רות' בראיון ל-ynet לרגל יציאת הסרט להקרנות מסחריות בישראל.

עידו פורט ואלפרד מולינה על סט הצילומים (צילום: יוני המנחם)

היא נזכרת ביום ספציפי על הסט בשכונת מוסררה בירושלים. "צילמנו את סצנת הריקודים ברחובות לאחר ההכרזה של האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל כשמעלינו חולפים ללא הרף מטוסי קרב ומסוקים", היא מספרת. "זה הרגיש כמו הזיה. ברשת הטלוויזיה CNN שידרו תמונות נוראות מישראל. התחושה שהטלוויזיה נתנה היתה שכל הארץ מותקפת.

"הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. ביקשו מאתנו להפסיק את ההפקה ולחזור הביתה אבל המשכנו לצלם. חלק מהשחקנים ואנשי ההפקה גויסו למילואים והיו רגעים שבהם המציאות והקולנוע התערבבו לי". ככה זה במדינה שבה החיים מתנהלים בין מלחמה למלחמה - הצצה אחורה בזמן משתקפת לעיתים כבבואה של ההווה.

הילד הזה הוא אני

לא מעט תובנות ורגעים חד פעמיים ליוו את רות' במסע שלה אחורה בזמן לתקופה אותה משרטט עוז בספרו דרך עיניו של פרופי ליבוביץ, ילד לוחמני ורגיש בן 11, שחולם לגרש את הכובש הבריטי מאדמתו ומגלה ש"אויב" הוא מושג מורכב יותר משחשב. רות' משוכנעת שדמותו של פרופי ליבוביץ מבוססת על ילדותו של עוז. "שאלתי אותו מספר פעמים אם הוא הילד הזה והוא אמר: 'לא ממש', 'אולי קצת'. אבל יום אחד כשהוא בא לבקר אותנו על סט הצילומים מישהו צעק 'פרופי' ועמוס עוז הזדקף. ברגע ההוא ידעתי", היא אומרת בחיוך.

לין רות' עם עידו פורט בפרמיירה החגיגית (צילום: רפי דלויה)

את הילד מגלם בסרט עידו פורט, תגלית שרות' גאה בה עד מאוד. "הוא היה אחד הילדים הראשונים שנפגשתי איתם והתאהבתי בו", היא אומרת. "יש בו משהו מאד אינטליגנטי ועיניים שאפשר לצלול בתוכן. היתה ביננו תקשורת מצוינת". לצדו מגלם את סרג'נט דאנלופ השחקן הבריטי הנפלא אלפרד מולינה, שבמידה רבה נושא את הסרט על כתפיו.

"מה שקושר בין השניים האלה היא תחושת הזרות", אומרת רות. "איך אפשר שלא להזדהות עם זה. יש הרבה מאד אנשים שמרגישים Outsiders בעולם הזה, בייחוד בתקופה הנוכחית. הקצין דאנלופ לא באמת חלק מאותם חיילי המנדט - ממש כמו שפרופי ליבוביץ אינו אחד מהחבר'ה. לשניהם יש מבט שונה ורגיש על החיים וכשהם נפגשים הם מתקשרים ברמה הזו. הם אמורים לשנוא אחד את השני כאויבים אבל יש ביניהם הרבה יותר מן המחבר מאשר מן המפריד".

עוז, יש להדגיש, לא היה שותף לתהליך כתיבת התסריט ולקראת המפגש עמו שייערך השבוע רות מתקשה להסתיר את המתח. "שיניתי הרבה מאד מהטקסט כדי להתאים אותו לשפת הקולנוע", היא אומרת ומתכוונת בעיקר ללהטוטי השפה של עוז, שבמידה רבה הם מרכז הספר. "אין כל דרך לתרגם את זה למסך", היא מסבירה.

איך בכל זאת ניגשים לתרגום ספרות כתובה לקולנוע?

"ניסיתי לקרוא כמה שיותר מאמרים, ספרים ונאומים של עמוס עוז לפני שהתחלתי לכתוב. מילאתי את עצמי בעמוס עוז ואז העברתי אותו דרך הפילטר והמיומנויות שרכשתי לאורך שנים בתעשיית הקולנוע".

רות' על הסט. מסוקי צה"ל חגו מעל (צילום: יוני המנחם)

עיבוד קולנועי או טלוויזיוני של נובלות ורומנים תקופתיים עלול להתגלות כמכשול פוטנציאלי ולהפוך אותם בנקל לאנכרוניסטים. לדברי רות', מה שהקל עליה בעבודה על התסריט היה החיבור הברור בין העבר להווה. "60 שנה אחרי תום המנדט הבריטי ואנחנו עדיין מתמודדים עם מצבים דומים", היא אומרת. "ברור שעניין אותי לחזור לנקודה בזמן שבה ישראל היתה תחת כיבוש והסבים והסבתות שלך היו בעוצר, נדרשו להראות תעודות זהות ולעמוד במחסום. זו תמה מאד עכשווית – כובש ונכבש – נושא שמהדהד לא רק כאן אלא גם בעיראק ובמקומות אחרים בעולם".

לעובדה שאת באה ממשפחה יהודית יש קשר לבחירה שלך לביים דווקא את הספר הזה של עוז?

"אני באה ממשפחה של רבנים וחזנים. אפשר לומר שאני 100% יהודיה וכן, אני משערת שהבחירה לביים את הסרט קשורה לזה באופן העמוק ביותר. לא הייתי יכולה להתחייב לפרויקט הזה בלי הקשר שלי למקום ובלי השורשים והמטען הפרטי שלי. הספר של עמוס עוז שאב אותי לתוכו כיוון שהוא עוסק בקשרים שהם השורש.

בלי להיות קשורים זה בזה, אנחנו מסתובבים בעולם אבודים ובודדים. קשרים משפיעים על חיינו ויש כאלה שמלווים אותנו לאורך כל הדרך".

זו הפעם הראשונה שאת מביימת סרט בהפקה שחציה ישראלית. זה גם סוג של קשר חדש. איך הוא השפיע עליך?

"זה מצחיק. פה כולם רוצים להגיע להוליווד אבל במהלך הצילומים חשבתי לעצמי שלמען האמת, זה המקום שבו אני רוצה לעבוד. יש פה אנרגיה יצירתית אדירה ובכל פעם שאני מגיעה לכאן, אני נטענת מחדש. כמו מרבית היהודים האמריקנים, הקשר שלי עם ישראל הוא בלתי תלוי בדבר. אני אוהבת את המקום הזה, הוא מלא בקסם למרות הכל ואני קשורה אליו מאוד".

בכורת הסרט, שהוקרן עד כה בלא מעט פסטיבלים ברחבי ארה"ב ואף זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל פאלם ספרינגס, נערכה לפני כשנתיים בחיפה. מאז, נדחתה יציאתו לאקרנים מספר פעמים מסיבות שונות. "אני מאוד מתרגשת לקראת יציאת הסרט להקרנות מסחריות בישראל ומקווה שאנשים ילכו לראות אותו", אומרת רות'. "אני מקווה שהם יתגברו על העובדה שהסרט דובר אנגלית. המטרה שלי היתה לקרב את היצירה הנהדרת הזו של עמוס עוז לקהל גדול ככל האפשר.- אחרי הכל, גם לאנשים שאינם דוברי עברית מגיע ליהנות ממנה".