יוסף בעל הטענות. תשובה ליוסי בניון

מי שפתח היום (ב') את עיתוני הבוקר, לא היה יכול שלא להבחין בביקורת של קפטן נבחרת ישראל, יוסי בניון, על התנהגות האוהדים במשחק מול יוון. מסתבר ששחקני הנבחרת, לפחות על פי הקפטן, מאוכזבים קשות מקהל הקונצרטים ברמת גן ולא ממש מבינים את הסיבות לשקט ביציעים במהלך מרבית דקות ההתמודדות. אז ברשותך, יוסי, בוא תנסה להבין מה עבר בראש של אלה שישבו במרומי היציע.

• בינתיים: בניון חזר להתאמן עם הנבחרת, יפתח מול יוון
• יוון: קצוראניס להרכב, בסינאס או ציוליס לספסל
  

נתחיל בדקות הראשונות של המשחק. לא יודע עד כמה מזה עבר לשחקנים על הדשא, אבל האנרגיות בקהל בדקות הפתיחה היו מטורפות. אתה צודק שזה לא חדש שקהל הנבחרת מעודד עשר דקות ואז נרדם ואפשר גם להתאכזב מזה, אבל העובדות, נכון לשנת 2009, הן שלנבחרת עדיין אין באמת קהל מלוכד שיודע לחבר יותר משני שירים (למרות שהיוזמה המבורכת לשיר האוהדים אולי מסמל פתיחת דף חדש).

ובכל זאת, היתה הרגשה מיוחדת באויר. למה היא נעלמה כל כל מהר?! חבר שהגיע איתי למשחק סיכם זאת במשפט קצר ומדויק: "נכון להיום, האנרגיות

 של הנבחרת מגיעות מהשחקנים לקהל ולא להיפך". ותסלח לי, יוסי, אבל כדורי השינה הגיעו מהמאמן שלך ומחבריך, שנתנו ליוונים לפתח את סגנון המשחק המשעמם שלהם ולנו, ביציע, לתהות למה נראה כאילו לכם זה לא מזיז.  

סיפרנו פה אתמול על התלאות שעובר כל אוהד שמגיע לאיצטדיון הכי מנוכר בעולם. אני מבטיח לך שאם הייתם פותחים בלחץ ומכניסים את הקהל למשחק, כל אלה היו נשארים מאחור ואיצטדיון רמת גן, המנומנם מדי לטעמך, היה מתעורר. שני מהלכים של בן סהר הנפלא נתנו קצת תקווה שהנה, נכנסתם למשחק, אבל מהר מאוד חזרתם להתגונן בחצי המגרש ונתתם לנו לנוע באי נוחות בכיסאות לנוכח השקט המוכר שיורד על האיצטדיון במשחקי הנבחרת.

ואגב, גם לא היה קורה כלום, אם אתה, כקפטן הנבחרת, היה טיפה מעורר את הקהל. ראית איך תנועת הידיים שלך במחצית השנייה הציתה התלהבות ביציעים. ושוב, יכול להיות שזה לא אמור להיות כך ובליברפול התרגלת לשחק לצלילי ה'קופ', אבל כרגע זו המציאות, למרות שכולנו מקווים שהיא תשתנה במהרה.

לא יודע מה עבר לכם בראש על כר הדשא, למעלה ביציע שוב חזרה ההרגשה המוכרת מהמשחק מול שוייץ, שכנראה רק גול יעיר אתכם ואת זוג המאמנים האדישים. אני גם לא יודע אם שמת לב, אבל מלבד המהלכים של סהר, הפעם היחידה שנשמעו קולות עידוד מהיציע במחצית הראשונה, היו בדקה ה-22, כשסוף סוף קצת לחצתם ואתה גנבת כדור להגנה האיטית של אוטו רהאגל. למה היה צריך לחכות לשער של גקאס בשביל לעשות זאת בעקביות במחצית השנייה?   

בקשר לשריקות הבוז, שטענת שנשמעות רק אצלנו. הם ביטאו את התסכול על 45 דקות משמימות והתחבאה בהן תקווה כי במחצית השנייה מאמן

 הנבחרת יבין שהקהל שוב מאבד סבלנות לנוכח המחדלים שלו. תשאל את שחקני הנבחרת הצעירה, שקיבלו בראש מול איטליה במשחק העלייה ליורו, אבל לא ויתרו לשנייה וזכו למחיאות כפיים ממושכות עם שריקת הסיום. 

באמת קל לבוא בטענות לקהל ואפשר גם להפנות אצבע מאשימה למאמן הנבחרת לשעבר ולשחקן הפורש, שיש או אין להם אינטרסים. אבל יוסי יקר, כדאי גם להבין שהאוהדים, עם כל האמונה וכל הנשמה, באמת ציפו הפעם לעזוב את ר"ג ללא תחושת הריקנות המוכרת. חבל שצוות האימון והשחקנים לא הצליחו להבין שכל משחק שעובר רק מעצים את תחושת חוסר ההזדהות עימם ורצוי שגם אתה, בתור הקפטן והמנהיג הבלתי המעורער, יעשה את חשבון הנפש, לאו דווקא מעל דפי העיתון.