צאו מזה, שמאלנים

עמוס עוז צדק כשאמר שמפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. אבל לפני הבחירות הוא לא חשב, וגם אני לא חשבתי, שהסיום חל גם על מפלגתו שלו, מרצ, שהיא גם מפלגתי. כעת נותר רק תפקיד פוליטי גדול אחד למפלגת העבודה ולמרצ: להתפרק בתבונה.

עוז חשב שהעבודה מתה ומרצ תחיה במקומה. אבל אין חיים במקום שמורישה מפלגת העבודה. הטרגדיה של מרצ, היא שלא יצרה מקום חברתי-פוליטי אחר, אחרי שחבריה הבינו שמפלגת העבודה התנוונה. היא היתה תיקון בתחום אחד ויחיד, לא היוותה שינוי מהותי של תנועת העבודה ההיסטורית. היא הסתמכה על ציבור מצביעים שמקורו באותה מסורת. כעת צריך לבנות מפלגה אחרת, ולפנות אל ציבור מצביעים אחר.

שתי המפלגות הפכו לגופים שיש להם מנהיגים אבל אין להן מונהגים. ובכל יום הן מאבדות עוד ועוד מהם. בבחירות 1992 קיבלו שתיהן יחד 56 מנדטים. היום יש להן 16. אם לא יבחינו במגמה הברורה הזו ולא יתפרקו לפני הבחירות הבאות – הן יימחקו בקלפי.

להבדיל מהליכוד

למה יכול הליכוד לאבד מצביעים, לרדת ל-12 מנדטים ואחר כך לחזור לשלטון, ואילו תנועת העבודה לא תוכל לעשות כן? למה סוציאליסטים באירופה יכולים לחזור ממפלות גדולות, ואילו כאן צריך השמאל להתפרק כדי לבנות שמאל אחר? כדי לענות על השאלות האלה צריך להביט לאחור, הרבה לאחור.

ילכו היסטוריונים אל המקורות שלהם. אני בא מן הספרות וממנה אני לומד. שלושת סופרי העבר הגדולים שנפשם היצירתית קשורה בנפשה של תנועת העבודה, יוסף חיים ברנר, ס. יזהר ויעקב שבתאי, אמרו כל אחד בדרך אחרת אמירה בסיסית ומשותפת, והיא שיש תנאי מיוחד, לא אופייני לשום תנועת שמאל בעולם לעצם חייה של תנועת העבודה הישראלית: היכולת לשנות את תנאי החיים הבסיסיים של היהודים החדשים שבחרו להיעשות ישראלים. "נשתנה או ניעלם", כך אמרו שלושתם. הם לא חסכו במלים קשות כדי להמחיש את הניוון, הריקבון, הריקנות הפאתטית והמלאה במליצות, שמשתלטים על מסורת תנועת העבודה מיד כשהיא נעשית סטאטית, מיד כאשר היא מפסיקה לשנות ולהשתנות.

תנועת העבודה לא היתה גורם חשוב עד שהיא הציעה ליהודים דרך לבנות חברה שונה מזו שהיתה להם בעבר. הסופרים הדגישו עד כמה דקה ושבירה תנועת העבודה הישראלית. אין מאחוריה כמו בעמים אחרים מאות שנים של פרולטריון, או של איכרים פיאודלים שקדמו לו. יש מאחוריה מהגרים, אנשים שעולמם התהפך עליהם. עצם העליה לארץ-ישראל היא מעשה טראומטי כל כך שהיה הכרח לבנות כאן חברה. לא להמשיך חברה, לא להביא צדק לחברה קיימת, אלא לבנות, להתחיל מאלף. ואחר כך להמחיש איך מן האלף יוצרים, כמעט ממציאים, את הבֵּית ואת הגימל של החיים החברתיים. את התעסוקה, את הערים והכפרים, את הצבא ואת הדרך לחגוג חג, את הבריאות ואת החינוך.

לא מזמן הסביר יגאל עילם, על סמך מסמכים על נאום שנשא בן גוריון רק כמה שבועות לפני ה' באייר תש"ח, כי הכרזת המדינה היתה הרבה פחות חשובה בעיניו מהקמת החברה. בלי החברה החדשה שהוקמה לבנה על גבי לבנה, ההכרזה על מדינה היתה נשארת הכרזה. גרוע מזה, היא היתה מובילה לאסון צבאי.

כשמדברים על מנהיגותו של בן גוריון, שוכחים את המונהגים שהעניקו לו את כוחו. אלה היו חברי ההסתדרות ועובדי סולל בונה, חברי קופת חולים ותלמידי זרם העובדים בחינוך, הקונים בצרכניות, החקלאים ששיווקו דרך תנובה, רוכשי הדירות בשיכון עובדים, חברי תנועות הנוער, הפנסיונרים של משען והחוסכים בבנק הפועלים.

בניית החברה היא שיצרה את הבסיס לכוחה. גם זה הצבאי. היא שהביאה את המצביעים. אנשים הצביעו לא למי שהופיע בשבילם אחת לשלוש-ארבע שנים עם רעיון או עם מנהיגות, או עם הצעה ביטחונית, אלא למי ששינה בפועל את תנאי החיים היומיומיים שלהם. כך הפכה תנועת העבודה לסוכן העיקרי של השינוי העצום שעבר על העם היהודי בישראל.

היו ימים שגם הימין הבית"רי היה תנועה של מרד בעבר היהודי ושינוי שלו. זה נגמר. הליכוד של היום הוא לא תנועה מורדת, הוא תנועה שאוספת אליה את כל הגורמים – הרבים והשונים – של השמרנות היהודית בישראל. לכן הליכוד יכול לחזור ממפלות. כל צעד קדימה שנכשל, מקים לתחיה אלפיים שנים של שמרנות יהודית, של פאסיביות פוליטית.

הבחירות האחרונות, אחרי שתי המלחמות הכושלות, חיזקו את כל המינים הרבים של השמרנות היהודית, של האשליה שאנחנו יכולים להתקיים בלי להשתנות. הימין הישראלי לא צריך לעשות שום דבר כדי להתחזק. די לו לצפות לשינויים (כמו ההתנתקות) שהכזיבו, ואז יקבל את כל היהודים הרבים שמעולם לא רצו בשינוי, או שהתאכזבו ממנו.

בשנות ה-60 וה-70 היתה תנועת העבודה הישראלית עסוקה בפירוק כל מה שבנתה וחידשה. ראשיה קיבלו את אתוס ההפרטה, וחשבו שאפשר למסור את החברה הישראלית לידי כוחות השוק ולידי מנגנון המדינה. השינוי נעצר. הסטאטיות הפכה אמונה. כך התאבדה תנועת העבודה.

קראו את "זכרון דברים" ותיווכחו שכבר ב-1977 ראה יעקב שבתאי בבהירות את "ההתאבדות העליזה" הזאת. אומרים שבשנות ה-50 החלה החברה הישראלית להתפרק לשבטים שונים על פי מוצא ועל פי דת. אך אלה הבלים. באותן שנים, למרות אלף טעויות, תנועת העבודה עדיין בנתה חברה ישראלית חדשה. לכן הצביעו בשבילה בני כל השבטים וכל המוצאים. אז היא אמרה למהגרים שיש להם דרך לשנות את מצבם. היום היא אומרת גם לוותיקים וגם לעולים שהפוליטיקה לא באה לבנות חברה, היא באה לשמר אותה. בשביל לשמר יש מועמדים טובים יותר, פשוט מכיוון שהם שמרנים.

רוב לחלוקת הארץ

אחרי שוויתרה על פרויקט בניית החברה, ניגשה מסורת תנועת העבודה אל פרויקט אחר, שלא כשל: שכנוע הציבור הישראלי בצורך לחלק את הארץ בין יהודים לערבים. בשבילו צריך היה להיאבק לא רק נגד מפעל ההתנחלות, אלא גם נגד תומכי ההתנחלות שבתוך תנועת העבודה. לשם כך קמה מרצ.

אך אחת הסיבות העיקריות לכך שאין היום טעם בקיומה של מרצ, הוא שציפי לבני היא היום הדוברת העיקשת והחשובה ביותר של רעיון חלוקת הארץ. יותר מזה. גם בכנסת הנוכחית, הימנית במיוחד, יש רוב לחלוקת הארץ. זה חשוב כל כך בעיני, עד שאין רגע אחד של עבודה במרצ שאני מתחרט עליו.

כאשר יריביך מאתמול, ובראשם בתו של קצין המבצעים של האצ"ל, מתחילים לדבר ולהתעקש בשם דעותיך שלך, אין הישג גדול מזה. אך כשברק ובן-אליעזר מוותרים על ההישג האחד הזה של המחנה שלהם עצמם, ונעשים לפקידים-משרתים בממשלת מתנחלים – הם מוחקים את עצמם כגורם פוליטי שנחוץ למישהו מלבד להם-עצמם.

אבל על השלום לבדו לא יכולה להתקיים מפלגה לאורך זמן. הסכסוך עיקש, מסתבך, משנה את פניו. שני הצדדים, גם הישראלים וגם הפלסטינים, לא מגלים בעצמם את היכולת להגיע לשלום. ככל שעוברות השנים בלי שלום, הוא נעשה רעיון מופשט, נכון, אפילו הכרחי, אבל מרוחק מן היומיום של החיים החברתיים.

אילו הצליחה מרצ להציל את מסורת תנועת העבודה לא רק בנושא השלום, אלא גם בנושא בניית החברה, היה לה מה להציע. אבל בזה היא כשלה. הפכנו ועד לשלום, ולשלום בלבד. לכן איבדנו את המצביעים. לא התמודדנו עם הווה ההפרטה, עם הפער המתרחב בין עושר לעוני, עם התמוטטות החינוך, החלשת ההסתדרות, אובדן האמון בפוליטיקה, שיטת הממשל המכשילה את עצמה. וכשהתברר שגם בנושא השלום לא אנחנו מובילים, נשארנו בלי מצביעים.

מה שנגמר נגמר. נוסטלגיה של שיוויון היא אי-שיוויון. נוסטלגיה של בניית חברה היא אי-בנייה. לכן צריכות מפלגת העבודה ומרצ להסתלק מן הבמה. ואפשר להסתלק בתבונה. אפשר להעביר את הנכסים המעטים שנשארו אל מי שיהיה מוכן להתחיל את העבודה החברתית מלמטה, ויארגן מונהגים לפני שיציע מנהיגים. אפשר להעביר את הנכסים אל מי שילך את המוני המצביעים של ש"ס ושל קדימה ויציע להם חלום אופטימי של בניית חברה ישראלית מחדש, ולא ילך אל השוליים הסהרוריים של השמאל. שם יש חצי מנדט. שם יש בוז צונן כלפי הישראליות, ולא אמפתיה של בוני-חברה.

שמאל ישראלי חדש לא יהיה קשור למסורת תנועת העבודה ההיסטורית. זה אסונו, שלא יהיה לו עבר להישען עליו. אבל זה גם יתרונו: הוא יהיה משוחרר ממטענים עודפים. ישראלים ואמריקנים יודעים היטב מהם היתרונות של התחלות חדשות. 

פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון