בין שני גברים, חיים ומוות. בחירתה של הנלור
הנלור קאהן היתה אחת הנערות המרקדות במופעי הבידור שבמחנה ווסטרבורק בהולנד. היא היתה נערה יפה ומושכת שסובבה ראשים רבים, בהם ראשו של שוטר המחנה היהודי-וינאי הנס אייזינגר. היא עצמה היתה מאוהבת דווקא בשחקן רוב דה-וריס, איתו נפגשה בתחילת המלחמה. הסרט התיעודי "הנערה מווסטרבורק" שישודר הלילה מגולל את הסיפור הדרמטי
אני חושבת לפעמים מה היה קורה אילו אבא שלי היה מתחתן עם החברה הקודמת שלו, במקום להתחתן עם אמי. אולי במקום ארבע בנות היו לו ארבעה בנים, ואולי לא היו לו בכלל ילדים. אולי היו לו חיים מאושרים יותר, ואולי אומללים יותר. אי אפשר לדעת. במקרה של הנלור אייזינגר, היא בחרה בבחור אחד ולא באחר - וזה כנראה מה שהציל את חייה. והמופלא ביותר הוא, שהיא אפילו לא בחרה בבחור שהיא הכי אהבה.
בזמן מלחמת העולם השנייה, הנלור קאהן היתה אחת הנערות המרקדות במופעי הבידור שבמחנה ווסטרבורק בהולנד. היא היתה נערה יפה ומושכת שסובבה ראשים רבים, בהם ראשו של שוטר המחנה היהודי-וינאי הנס אייזינגר. הנלור אמנם מוקסמת ממבטאו האוסטרי, אבל מאוהבת בשחקן רוב דה-וריס, איתו נפגשה בתחילת המלחמה. הסרט התיעודי "הנערה מווסטרבורק", שישודר הלילה (שלישי) בערוץ 8 של HOT, מספר את סיפורה הדרמטי של הנלור קאהן-אייזינגר, משובץ ראיונות וקטעי ארכיון, כולל סרטים בשחור-לבן מהופעותיה על הבמה.
"היינו שמחים, זה היה כמו משחק, כמו ילדים שמשחקים, נהנינו. לא זכרנו, כשעשינו זאת, לא הרגשנו שהיינו אסירים. הרגשנו כאילו היינו בחוץ. ניסינו ליהנות, להפיק את המיטב, לא לחשוב מה יקרה למחרת", מספרת היום הנלור על אותה תקופה. הקמטים החרושים בפניה כאילו נעלמים כשהיא מחייכת, והיא מחייכת הרבה, אפילו כשהיא מדברת על הדברים הכי עצובים בעולם, כמו הפרידה מאביה, שנשלח ברכבת אל מותו.
היא מחטטת בין החפצים הישנים, מחפשת תמונה ישנה שלה ושל רוב לפני וסטרבורק, ב-1941. "היינו רק רוב ואני. אהבתי את זה, חשבתי שהוא היה מאוד נאה, גברי מאוד, ללא ספק. חיבבתי אותו, אהבתי אותו", אומרת הנלור המבוגרת של היום, בעוד המצלמה ממשיכה לעקוב אחריה.
רוב דה-וריס מספר, בקטע ארכיון, את הצד שלו: " היתה בחורה אחת שעזרה לכולנו במלחמה, הנערה הזו נתפסה. היה היתה יהודיה. ואז החלטתי שלא אמשיך לעבוד עד שתשוחרר. נסעתי לאסן, כי היא היתה במחנה וסטרבורק, לא הרחק משם, וחיפשתי את נהג הקטר של הרכבת שהביאה לשם מזון, שאלתי אותו אם יעז לקחת אותי. אמרתי שאלבש מדים של עובד רכבת ואנסה להבריח את הנערה".
רוב לבש מדים של עובד רכבת, מרח את פניו בפיח ויצא למשימה הנועזת, הכביכול בלתי אפשרית, של הצלתה מהמחנה. הוא העלה אותה לקרון אחסון ברכבת וכיסה אותה בשקים, כך חלפו על פני כל השומרים. הנלור מחייכת חיוך שובב כשהיא נזכרת בכך. "זה היה ממש לעיני כולם, ולא שמו לב. קלי קלות".
היא מספרת שאחר כך הם נסעו ברכבת רגילה מאסן לאמסטרדם. "הייתי לבושה במעיל שהסרתי ממנו את הטלאי הצהוב. כשהגעתי לאמסטרדם ופשטתי את המעיל אפשר היה לראות שהיה עליו טלאי, עדיין נותרו סימנים שלו. כולם ברכבת יכלו לראות את זה. בנוסף, היה לי ריח נורא של ליזול. במחנה לא הרחתי את זה, אבל כשיצאתי והרחתי אוויר צח - הריח שלי היה נורא".
על רוב היא אומרת: "שום דבר בו לא הפתיע אותי. הוא היה מדהים, הוא תמיד עשה דברים מפחידים. היו לנו תוכניות להתחתן ולהביא שישה ילדים. הוא היה האהבה הגדולה שלי".
אבל למחרת גילה את העניין מפקד המחנה, גמקר, אדם אותו מתארת הנלור כ"בחור מאוד נאה, בעל עיניים הכי כחולות והכי קרות". הוא קרא להנס אייזינגר ופקד עליו להביא את הנלור בחזרה, אחרת יהיו צרות.
כאן מספרת הנלור במונולוג מקוטע ומבולבל על הבחירה הקשה שניצבה לפניה. היא הרי כבר היתה חופשיה, באמסטרדם, ועם פוטנציאל להיות עם רוב, הגבר שאהבה ביותר. ובכל זאת חזרה למחנה הריכוז עם הנס אייזינגר.
"הייתי מאוהבת נואשות ברוב, אבל פחדתי"
"הוא הגיע למקום שבו הייתי ונדהמתי כשראיתי אותו... הוא אמר לי שמחפשים אותי, שמתגעגעים אלי, ושאם לא יחזיר אותי ישלחו אותו לאושוויץ. שאם הוא ימצא אותי... אני לא יודעת בדיוק מה היה הסיכום, אבל החלטתי לחזור. חוץ מזה, גיליתי שלרוב יש חברה וזה לא מצא חן בעיניי. הייתי מאוהבת נואשות ברוב, אבל פחדתי. חוסר הביטחון... עם רוב לא הייתי כל כך בטוחה. אז... לא התראינו כשהייתי באמסטרדם. אילו היינו יחד, זה היה שונה. אבל הייתי שם לבדי, עם זרים. מפוחדת. לא חשתי בנוח, אז חזרתי. הברירה היחידה שלי היתה להישאר באמסטרדם, להתחבא שוב, אבל מאסתי בזה, הספיק לי. והייתי כל כך צעירה. לא מבחינת גיל כרונולוגי. לקח לי המון זמן להתבגר. הזמנים היו שונים, מפחידים, מפחידים יותר מכל דבר אחר. חשבתי שכשאחזור אפגוש את הוריי, אמצא אותם, וכשישלחו אותי ברכב... לא רציתי להישאר לבד באמסטרדם. לא יכולתי לצאת לרחוב. לא היה לי שם חופש. זה היה יותר גרוע מלהיות במחנה, שם יכולתי להסתובב בחוץ... לא שזה היה כיף. אני לא יכולה להסביר את זה, מצטערת".הנס אייזינגר היה מבוגר ממנה ומאוהב בה מאוד, והיא הרגישה בטוחה איתו. היא חזרה איתו למחנה וסטרבורק. המפקד, גמקר, סלח לה. "הוא הרגיש שזו היתה כאילו העיר שלו והוא היה המלך שלה, שיכול לסלוח לכל אחד", היא מסבירה. כעבור זמן קצר הגיעו אנשי מרשם האוכלוסין למחנה וחיתנו אותה עם הנס. "מאוד רומנטי", היא אומרת באירוניה.
על השאלה למה עשה זאת הנס, ביודעו שהנלור מאוהבת בגבר אחר, משיב בסרט דווקא בנם, רוי אייזינגר: "לדעתי הוא קיבל רושם שיהיה בסדר. אבל אני חושב שהוא היה בטוח במידה מסוימת שזה יצליח. הם נישאו קצת אחרי זה, וככל הידוע לי, ביום השחרור הם עשו אותי. אז זה היה די מוצלח".
כשהוא נשאל מי לדעתו הציל את חיי אמו, רוב דה-וריס או אביו, הנס, משיב רוי: "אני חושב שרוב נתן לה תמריץ, נתן לה סיבה לברוח. אבל אחרי הכל זה היה אבי, כי הוא הגן עליה תמיד. הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי לשמור אותה בווסטרבורק, כדי שלא תישלח מזרחה, אי אפשר היה לעשות הרבה בזמנו מלבד להשפיע עליה, וההשפעה הזאת היא שהחזיקה אותה שם".
ואילו הבת, ורה אייזינגר, מציינת שאביה שרד בווסטרבורק זמן-שיא של שש וחצי שנים, ואמא היתה שם שנתיים וחצי, גם כן זמן ממושך מאוד. "יש מילה ביידיש, בשערט, גורל, זה כנראה מה שאמור היה להיות..." היא אומרת.
