אולי היא היתה החברה האחרונה שלו לפני מותו
לקראת יום הזיכרון ביקרתי שוב בבלוג של איתמר סול, המספר על אהבתו של גיבור הסיפור לבחורה בשם רותם על רקע מות אחיו במלחמה. סיפור על אהבה ושכול בניחוח חציר
לקראת יום הזיכרון, חזרתי אל הבלוג של איתמר סול, שמספר על אהבתו לרותם על רקע מות אחיו במלחמה. עשרות, אולי מאות, עמודים של סיפור ססגוני על אהבה, שכול וקיבוץ. הבלוג מתחיל ביום בו יובל, אחיו של איתמר, מתגייס לצנחנים, ואני מצטטת ממנו בהרחבה, ברשותו של איתמר.
"אמא שלי רצה אחרי האוטובוס כמו משוגעת. היא לא משוגעת. היא רק רצה אחרי האוטובוס כמו משוגעת כדי למנוע מיובל ללכת לצנחנים. מה היא לא אמרה ליובל עד הרגע שהוא עלה לאוטובוס - שהוא קובר אותה בעודה בחיים, שלא מגיע לה על כל השנים שהיא גידלה אותו, שבגיל 12 הוא היה חולה באוזניים וכמעט מת לה בידיים ושאבא התעלף בגלל זה בבית חולים, ושיחשוב גם עליי, שלא להכניס לי לראש מחשבות ללכת כמוהו לצנחנים. יובל עלה בכל זאת על האוטובוס.
אמא צעקה לנהג שיעצור, אבל הנהג כבר לא היה מסוגל לשמוע, ואמא שלי רצה אחריו, עם הברכיים החלשות שלה. רצתי אחרי אמא, כי פחדתי שעוד רגע היא נופלת. אני לא זוכר לפני זה שאמא שלי רצה. היא לא ידעה לרוץ. מצחיק אפילו לחשוב שאמא שלי רצה. היא ידעה ללכת מהר, כי בשעות העבודה היה חשוב לה שייראו בקיבוץ שהיא הולכת מהר, אבל לא לרוץ. 'אני לא כמו הפרזיטים האלה שחושבים שהקיבוץ רק חייב להם', אמרה לאבא בכל פעם שאבא אמר שהעבודה שלה לא תברח".
איתמר מכין את קוראיו לאט, לאט, בקצב ציני-עצוב, די משעשע למען האמת, לקראת מותו של יובל. ואז, בלשון פשוטה ובלי פאתוס, הוא מספר על מותו של אחיו:
"יובל השתחרר מהצנחנים כעבור שלוש שנים. אחר כך, הוא היה עשר שנים במילואים של הצנחנים, ואז הוא נהרג במלחמה. אמא לא רצתה למות לאחר שיובל נהרג במלחמה, אבל היא אהבה את הרושם שמצילים לה את החיים. חזרתי פעם מבית ספר, ילד בן 14 אולי, וראיתי את אמא על אלונקה. היא שלחה בי מבט של הרגע האחרון. אמרה שטוב שהגעתי בזמן, כי היא הולכת למות. כעבור רבע שעה, אולי חצי שעה, לא יותר, היא כבר ישבה על הכורסה שלה בסלון וחילקה פקודות לברוריה, האחות של הקיבוץ. ככה היה גם לאחר שיובל נהרג".
רותם ואיתמר התאהבו רק לאחר מכן. סיפור אהבתם שזור מאז בסיפור של משפחה שכולה, בה האם אינה מצליחה, ואולי לא רוצה, להיחלץ מהכאב שלה. זאת בניגוד לאב, שממהר לחזור אל החיים הרגילים ואפילו ממעט לעלות על הקבר.
רציתי שתשמע אותי אומר שהסתכלתי עליה מזוויות מגוונות
"הפריע לי שאני זוכר כל מילה שלה. היא לא יותר מאשר רותם, תלמידה מכיתה י"א, כיתה מתחתיי, לא מהקיבוץ שלנו, לא אחת שמפנים אליה מבט, אלא אם היא חוסמת את הדרך, אם כי היא לא היתה מכוערת, אולי אפילו יפה, אני לא יודע, לא זוכר, ופתאום אני נאחז במשפטים שנעים להגיד בנוכחותה. רציתי שתשמע אותי אומר שהסתכלתי עליה מזוויות מגוונות. אם הייתי אומר משפט כזה לבנות שהכרתי עד אז, הן היו צוחקות ממני. רותם, לעומת זאת, לא יודע למה, נראתה לי כאזור של מילים. הנה, היה לי נעים להגיד בפנייה שהיא אזור של מילים. הבנות אחרות היו אזור של מעשים, והיא אזור של מילים".
רותם הופכת לשותפה בהנצחת זכרו של יובל, שנחשב בקיבוץ משורר שכותב כמו אלתרמן. איתמר ורותם אוספים את המכתבים שכתב יובל לחברות שלו, במטרה לפרסמם כספר. במקום אחר בבלוג הוא כותב:
"רציתי שהעבודה על הספר של יובל לא תיגמר לעולם, אבל אפשר היה לראות כבר את הסוף. חילקנו את המכתבים לפרקים, לכל חברה של יובל פרק נפרד, 12 פרקים בסך הכל, ורותם הציעה שנוסיף לכל פרק פתיחה קצרה משלנו שמתארת, לפי העולה מהמכתבים, את ההופעה החיצוניות של האשה של כל פרק, אבל גילינו להפתעתנו, בעצם רותם היא שגילתה והיא שהביעה פליאה, שיובל לא מתייחס במכתבים שלו לפרטים חיצוניים. 'אני מאוד מתרשמת מגבר שאשה בשבילו היא לא רק שדיים, פטמות וירכיים', גלגלה רותם קבוצת שיער סביב אחת מאצבעותיה".
בתוך כך צצים רמזים לגבי חברים מסוימים שרוצים אף הם להיות מעורבים, כדי להבטיח שהספר יהיה לרוחו של הקיבוץ. הקיבוץ רצה את יובל כגיבור, בניגוד לאיתמר, שמתעב טקסים וסמלים, ובעיקר את המושג המגוחך לדעתו של סגירת מעגל. נראה שאיתמר מצליח לעמוד על המשמר:
חששתי שאני עלול למות באיזה יום סמלי
"לא שטפנו את הקבר, לא הנחנו עליו אבנים, לא דיברנו אל יובל ולא רצינו לסגור מעגל. אלחנן דיבר בהלוויה על סגירת מעגל. אני לא זוכר מה הוא אמר בדיוק. משהו על הקשר בין השם של יובל ליום העלייה של סבא שלי לארץ ישראל. לא הפסיקו אצלנו לסגור מעגלים. הציונות היא סגירת מעגל עם בית החשמונאים, החזרה אל האדמה היא סגירת מעגל נגד הקוזקים האנטישמיים, והבנים מהכיתה שלי ציפו ממני לסגור מעגל בצנחנים. החבר סלוצקר אמר ביום השלושים שמותו של יובל הוא סגירת מעגל עם הפרטיזנים היהודים במלחמת העולם השנייה. רק בגלל זה החלטתי שלא להתגייס לצנחנים. לא רציתי גם שהמג"ד שלי יגיד במסדר שאח של יובל סוגר מעגל ושלא יגידו בטלוויזיה, אם גם אני אמות בצנחנים, שאם איתמר פלדמן היה בוחר את מותו הוא היה רוצה למות כמו אחיו. חששתי שאני עלול למות באיזה יום סמלי... נגעלתי, כן זו המילה, מהמשמעויות שיכולים לייחס לי. אם כבר למות, אז עם כמה שפחות משמעויות ובלי שמישהו יגיד איך הייתי רוצה למות. אין לי שום כבוד למוות. המוות לא מכבד אותי, ואני לא מכבד אותו. הוא עושה לי רק רע בחיים. אני לא מרגיש היום מחובר יותר לארץ הזאת בגלל המלחמה ההיא שהרגה את יובל. גם לא אל העם היהודי. אני מקלל את המוות".
רותם נעלמת לאחר שהספר מתפרסם. הסיפור בבלוג של איתמר לא הגיע עדיין אל סיומו. ייתכן שבזמן הקרוב יבהיר איתמר לאן נעלמה רותם ולמה. בשלב זה ניתן אולי להבין מהרמזים שייתכן שרותם היתה קשורה בדרך זו או אחרת ליובל. אולי היא היתה החברה האחרונה של יובל לפני מותו. מכל מקום, כך חושדים רוב כותבי התגובות בבלוג, בלי שאיתמר מכחיש או מאשר.
קשה לדעת אם איתמר סול הוא דמות בדויה, או דמות אמיתית המסתתרת מאחורי כינוי בדוי. למקרא הסיפור, והרגשות העדינים של המספר, שנראים כל כך אותנטיים, ניתן להאמין שמאחורי הבלוג מסתתר סיפור אמיתי, עם לפחות גרעין של שכול. כך או כך, מדובר בסיפור חריג בספרות השכול המוכרת לנו.
סיפורים של איתמר סול שהתפרסמו בערוץ יחסים:
