הבאנו שלום עליכם

יש משהו כמעט מפתיע בהתייחסות החגיגית ליום הולדתו ה-150 של שלום עליכם. כי שלום עליכם היה תמיד הסופר היקר ביותר ללבם של יוצאי מזרח אירופה, אסוציאציה ראשונה למילה "שטעטל" וגם למושג "שואה". למעשה, קרה לו מה שקורה לעתים ליוצרים - הם נעשים מושג.

במובן הזה בהחלט אפשר להזכיר אותו בנשימה אחת עם י.ח. ברנר, שמואל יוסף עגנון, יעקב שבתאי או נתן אלתרמן, שאיכשהו, גם אם לא קוראים את כל כתביהם, הרעיונות שלהם חודרים בדרך זו או אחרת למחזור הדם התרבותי, נעשים חלק מהדיון, תמיד רלוונטיים.

אסוציאציה ראשונה למילה "שטעטל" (צילום: עומר ברק)

לפיגורות הספרותיות האלה אין למעשה תוכן קבוע. ויפה שביום הולדתו ה-150 של שלום עליכם, עדיין משנה האופציה השלום עליכיימית את תוכנה; כבר לא הצקצוק הדומע-מחויך ההוא, אלא משהו אחר לגמרי - אופציה מאוד מפתה בין כל מיני הצעות של זהות יהודית שמרחפות בחלל.

אני לא זוכרת בדיוק מתי ואיפה, אבל איפשהו נתקלתי פעם בהבחנה שהייתה מקובלת על חוקרי ספרות יידיש, בין שני סוגים של סופרים: אלה שגיבוריהם הם יהודים "יהדותיים" ואלה שלא. במילים אחרות - יש דמויות שהיהדות שלהן היא תכונה מהותית, לעומת דמויות שהן אולי יהודיות, אך העובדה הזו לא מכוננת את עולמן. 

יהדותי ולא יהדותי

היהודי הכי "יהדותי" שעולה בדעתי הוא ר' שלמה, המנהיג החסידי, גיבור המחזה "די גאלדענע קייט" ("שלשלת הזהב") של י.ל. פרץ. כל אורח מחשבתו של שלמה שידרה יהדות צרופה, עד כדי כך שהוא מסרב לערוך את ההבדלה במוצאי שבת, כדי להותיר את קהילתו בשבת-נצח, שהיא לשון אחר להוויה של קדושה, שהיא למעשה היפוכו הגמור של הארעי והחולין. רק יהדותיות מוחלטת יכולה להשתלט כך על ההוויה.

לעומתו, היהודייה הכי לא יהדותית שאפשר לחשוב עליה היא מירל,

גיבורת הרומן "נאך אלעמען" של דוד ברגלסון ("ככלות הכול", תרגם יעקב בער מלכין, הוצ' ספריית הפועלים). הרבה לפני שמירל יהודייה, היא אישה יצרית ואומללה הנשואה לגבר שאינה אוהבת; יותר מדי צ'כובית, יותר מדי רומנים אירופיים, יותר מדי פנטזיות מופשטות. והיא קודם כל, בראש ובראשונה, סך כל הדברים האלה. חוץ מזה, היא גם יהודייה משכבת האינטליגנציה, וכמעט מפתיע לגלות עד כמה היא לא "יהדותית".

בכל הדמויות הללו יש איזה שגב, אבל אצל שלום עליכם זה משהו אחר לגמרי; יש בדמויות שלו מן איזון מדויק בין היהודי לבין הטרגדיות הגדולות, יש מן איכות שהיא מאוד לא מובהקת, ובכל זאת - הדמויות שלו הן קודם כל בני אדם, אבל באופן יהודי מאוד.

אף כי נדמה שהן מאוד לוקאליות, הן לא לגמרי לוקאליות, גם אם הן מהעיירה כתריאליבקה; הן עירניות מאוד ביחס למה שמתרחש בעולם, לשינויים הפוליטיים ולחילופי המשמרות האידיאולוגיות, ולכך יש ביטוי מובהק בדיבור שלהן. יש בדיבור שלהן איזו פתיחות. התמורות של הזמן משתקפות במראה, גם אם המראה קצת מעוותת.

כאלה הם גיבורי המונולוגים שלו, גיטל פורישקביץ', סוחרת התה שבנה יחידה גויס לצבא, טביה החלבן, מנחם מנדל, הנוסעים ברכבת במחלקה השלישית, או היהודייה מווילנה שגנבו לה את הצימעס מהסיר. החצר הצפופה בה היא מתגוררת היא גם זירה שבה נבחנות השאלות הגדולות, הנוגעות למתח הבלתי פתיר שבין טבע האדם לרעיונותיו החברתיים.

הצימעס כמשל

על רקע זה, השאלה מי גנב את הצימעס אינה אלא משל, דימוי לאיזה בלבול סוציאליסטי ברוח הזמן והמהפכות, וכמו שאומרת היהודייה שלנו, שכשעושים "תערבובת, מיש-מש, שלי שלך שלך שלי... אם אי פעם יהיה כך, אז יקראו לזה תוהו ובוהו - שמיים וארץ ושעועית בתרמיל". במילים אחרות, הסוציאליזם טוב ויפה, אבל כשלמישהו יש צימעס בסיר, רעיון השיתוף קוסם פחות.

גם טביה החלבן, שמאבד את פרנסתו ואשתו ובנותיו ונפרד בסופו של דבר גם

מסוסו, בוחר לו פרספקטיבה אנושית כללית מאוד כדי לענות על שאלת משמעות החיים: "ריבונו של עולם! כמה בשכל אתה מנהל את עולמך! הנה יצרת אחד טביה ויצרת, להבדיל, סוס, ולשניהם אותו מזל בעולם... אלא מה, שלאדם יש פה ויכול לפחות לטעון את טענותיו, להוריד מן הלב בדיבוריו, ואילו סוס, להבדיל, מה? מה-כבר-אפשר-לומר, לשון אילמת, איך אתה אומר: 'ומותר האדם מן הבהמה'" ("טביה החלבן", תרגם: ה. בנימין, הוצ' סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד).

טביה מסתכל לרגע על כל מסכת חייו כמשל או ניסיון, ומנקודת מבטו הפילוסופית מעניק לתפיסת "מותר האדם מן הבהמה" תוכן מאוד אישי – הדיבור. הדיבור במובן של הענקת משמעות לחיים. אף על פי כן, למראה הענווה וההכנעה בה הולך סוסו אל מותו, אי אפשר שלא לחשוב, שהדיבור, שהסירוב האנושי, הווכחנות, הפלפול – בה בעת שזה מותר האדם, זו גם נחיתותו.

גיבוריו של שלום עליכם אינם "יהודים-יהדותיים", אך גם אינם יהודים על דרך המקרה; הם אזרחי העולם

ובה בעת דייריה של חצר עלובה, שיש בהם גדלות של מותר, ובה בעת לא התעלו למדרגתו של סוס. המתח הזה שקיים בדיבור שלהן הוא בעיני התחביר השלום-עלייכמי - דיבור שיש בו משהו מאוד אנושי כללי וגם יהדותי שלא עושה מעצמו עניין.

זה דיבור ששלום עליכם ידע לסגנן ולזכך, זה דיבור שמגיע לאינטנסיביות של שירה, ויש בו תמיד את האיכות הזו, הלא פתורה, לא זו של ההשכלה, "היה אדם בצאתך ויהודי בביתך", וגם לא שום דבר מהפומפוזיות המנדנדת של חובשי ספסלים במכללות לגיבוש זהות יהודית, אלא מין ז'אנר ייחודי ונשגב מאוד של אנושיות יהדותית.

מיכל זמיר היא ילידת תל-אביב. "מתקנים ואטרקציות" שיצא לאור בהוצאת "חרגול/עם עובד" הוא הרומן השני שלה. קדמו לו הרומן "ספינת הבנות", שראה אף הוא אור בהוצאת חרגול ונמנה עם חמשת המועמדים הסופית לפרס ספיר 2005, וכן הנובלה "שתים-עשרה פגישות" שראתה אור בהוצאת "כתום". לזמיר תואר שני בספרות יידיש מאוניברסיטת תל אביב.

עוד בפרויקט שלום עליכם

ביידיש זה נשמע יותר טוב / וועלוול (זאב) טשרנין

עכברים אוהבים ספרים / שלום עליכם