שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עכברים אוהבים ספרים

    "כאן מגרשים עכברים?" כך באים אלינו לשאול, שוב ושוב, וקוראים לנו שנטרח לבוא לסלק את העכברים בלחש-נחש שלנו". הסיפור "כל הרחוב מתעטש" מתוך מוטל בן פייסי החזן

    א.

    יודעים אתם במה עוסקים אצלנו עכשיו? – בעכברים! שבוע שלם עיין אחי אליה בספר, המלמד איך לעשות כסף, "בעד רובל אחד – מאה". הוא כבר למד, כך הוא אומר, לסלק עכברים, מקקים ושאר יצורים מאוסים. גם חולדות. אם רק יתנו לו להיכנס לאיזה מקום עם האבקה שלו, לא יישאר שם אפילו עכבר אחד. הם בורחים. רבים מתפגרים. ואין עוד עכברים! איך היא עושה זאת, אינני יודע. זה סוד. את הסוד יודעים רק הספר והוא, ואף לא אחד מלבדם. את הספר הוא נושא בכיס החזה, את האבקה בנייר. האבקה אדמדמה וטחונה עד דק, כמו טבק להרחה. החומר נקרא "שמריצי".

     

    "מה זה שמריצי?"

    "פלפל תורכי."

    "מה זה פלפל תורכי?"

    "תיכף אתן לך 'מה זה', ואתקע לך את הראש בדלת!"

    כך אומר לי אחי אליה. הוא שונא ששואלים אותו כשהוא שקוע בעבודה. אני מביט ושותק. אני רואה שמלבד האבקה האדומה, יש לו עוד אבקה. גם היא טובה לסילוק עכברים, אבל בה יש להיזהר!

     

    עכברים אוהבים דבק של קמח (צילום: AFP)

     

    "סם המוות!" אומר אחי אליה, אולי מאה פעמים, לאמא, לברכה ולי. בעיקר לי, שלא אגע בה חלילה, שהיא רעל.

    את הניסיון הראשון ערכנו בעכברים של שכנתנו פסיה. שורצים שם עכברים בלי סוף. הלוא יודעים אתם שבעלה כורך. משה קוראים לו. יש לו תמיד בית מלא ספרים. ועכברים אוהבים ספרים. ויותר משהם אוהבים ספרים, הם אוהבים דבק של קמח, הדבק שמדביקים בו ספרים. ובגלל זה הם אוכלים גם את הספרים. גורמים הם לו נזקים גדולים. לא מזמן ניקבו לו מחזור של ימים נוראים. מחזור חדש לגמרי. דווקא שם, במקום שנדפס באותיות גדולות "המלך"! השאירו רק את האות למד.

    "תרשו לי להיכנס ללילה אחד!" מתחנן אחי אליה לפני הכורך.

     

    הכורך מסרב. הוא אומר:

    "אני חושש שתקלקל לי את הספרים."

    "במה אקלקל לך את הספרים?" שואל אותו אחי אליה.

    "גם אני עצמי לא יודע במה. אבל אני חושש. הספרים לא שלי."

    לכו דברו עם כורך! בקושי עלה בידינו לשכנע אותו שייתן לנו לנסות לילה אחד.

     

    ב.

    בלילה הראשון לא הצלחנו. לא תפסנו אפילו עכבר אחד. אבל אחי אליה אומר שזה סימן טוב דווקא. העכברים, כך הוא אומר, הריחו את האבקה, וברחו. הכורך מנענע בראשו ומחייך בשפה אחת. מסתבר שהוא לא מאמין. בכל-זאת נפוצה בעיר השמועה, שאנחנו מסלים עכברים. השמועה מקורה בשכנתנו פנסיה. בבוקר השכם יצאה אל השוק ופירסמה בכל העיר, כי "אין מי שמיטיב לסלק עכברים כמונו".

     

    היא הוציאה לנו מוניטין. קודם פירסמה בכל העיר את הקווס שאנחנו עושים. אחר כך הודיעה שאנחנו עושים דיו שאין כמוה בכל העולם. אבל מה הועילו הפרסומים שלה, כשאיש לא היה זקוק לדיו. אלא שעכברים יש בכל מקום, כמעט בכל בית.

     

    כל בית יש בו חתולה. אך מה תועיל חתולה אחת כנגד עכברים כה רבים? ובייחוד חולדות! החולדות מפחדות מחתול כמו שמפחד הזמן מהרעשן. ייתכן שהחתול עצמו מפחד מהחולדות. כך אומר ברה הסנדלר. הוא מספר על החולדות מעשיות כאלה – פחד אלוהים! אלא שחושבים אותו לגזמן לא קטן. אבל אין דבר, גם אם החצי אמת, דיינו. הוא אומר שהחולדות אכלו אצלו זוג מגפיים חדשים. שבועות כאלה הוא נשבע, שגם למשומד היית מאמין.

     

    הוא אומר שבעצמו ראה שתי חולדות גדולות יוצאות מן החורים שלהן ולנגד עיניו אוכלות זוג מגפיים. זה היה בלילה. להתקרב פחד – שתי חולדות נוראות, גדולות כעגלים. מרחוק צעק עליהן, שרק להן, רקע ברגליים, קרא: קיש-קיש-קיש-קיש. שום דבר לא הועיל. הוא השליך עליהן פרסה של מגף, והן הציצו עליו והמשיכו בשלהן. אחר הטיל להן אל פניהן את החתולה, והן התנפלו עליה ואכלו גם אותה. איש לא רצה להאמין לו – אבל כשבן-אדם נשבע לך!..

     

    "תכניס אותי רק ללילה אחד," אומר לו אחי אליה, "ואני מגרש לך את כל החולדות."

    "בבקשה, בכבוד רב!" אומר ברה הסנדלר. "עוד אומר לך תודה..."

     

    ג.

    לילה שלם דגרנו אצל ברה הסנדלר. גם ברה עצמו ישב איתנו. אח, אילו סיפורים יפים הוא מספר ומספר! הוא מספר על מלחמת תורכיה (הוא חייל משוחרר). הוא היה במין מקום שקוראים לו "פליבנה". ושם ירו בתותחים. יודעים אתם מה גודלו של תותח? תארו לכם שכדור אחד שלו גדול יותר מכל הבית הזה, וברגע אחד הוא יורה אולי אלף כדורים כאלה. מוצא חן בעיניכם? והכדור, כשהוא טס, צועק חזק כל-כך שאתה מתחדש.

     

    פעם אחת עמד על המשמר – כך מספר ברה הסנדלר – ופתאום הוא שומע דפיקה, והוא מועף באוויר, גבוה הוא מועף, עד מעל לעננים, ושם מתפוצץ הכדור לאלף חתיכות. מזל, כך הוא אומר, שנפל על מקום רך, אם לא, היה פוצע לו את הראש. אחי אליה שומע את הסיפור והגבות שלו מחייכות. כלומר, הוא עצמו לא צוחק, רק הגבות שלו צוחקות. צחוק משונה. ברה הסנדלר לא שם לב לזה. הוא לא חדל לספר את הסיפורים המופלאים שלו. כל סיפור מפחיד יותר מקודמו. כך ישבנו עד שהאיר היום. וחולדות? אפילו לא אחת!


    פסלו של שלום עליכם ברוסיה (צילום: עומר ברק)

     

    "אתה קוסם!" אומר ברה הסנדלר לאחי. והוא יוצא העירה ומספר על מעשה הפלא – איך גירשנו אצלו בלחש-נחש את כל החולדות בלילה אחד. הוא נשבע שבעיניו ראה את אחי אליה מלמול משהו, והחולדות יוצאות מחוריהן ויורדות במרוצה במדרון, לשם, אל הנהר, עוברות בשחייה את הנהר והולכות הלאה. לאן – הוא לא יודע...

     

    ד.

    "כאן מגרשים עכברים?" כך באים אלינו לשאול, שוב ושוב, וקוראים לנו שנטרח לבוא לסלק את העכברים בלחש-נחש שלנו...

    אבל אחי אליה הוא איש אמת. הוא שונא "שיקרונים". הוא אומר שאת העכברים הוא מגרש לא בלחש-נחש אלא באבקה. יש לו מין אבקה, שכאשר מריחים אותה העכברים, הם בורחים.

    "שתהיה אבקה, שיהיה שד, ובלבד שתסלק לי את העכברים!... כמה זה יעלה?"

    אחי אליה שונא להתמקח. הוא אומר שבעד האבקה מגיע לו כך וכך, ובעד הטירחה – כך וכך. ברור שבכל פעם הוא אומר סכום גבוה יותר. כל יום הוא מעלה את המחיר. כלומר, הוא לא מעלה, אלא גיסתי מעלה.

     

    "אם כך," היא אומרת, "אם כבר אוכלים חזיר, שייזל השומן על השקן. אם כבר נעשית מגרש-עכברים, קח לפחות כסף."

    "וההגינות איפה? ואלוהים איפה?" מתערבת אמא, וגיסתי ברכה עונה לה כהלכה:

    "הגינות? הנה לך הגינות (ומראה על התנור). אלוהים? הנה לך אלוהים (וטופחת לה על כיסה)."

    "ברכה! מה זה אמרת?! מה קרה לך!!!"

    כך צועקת אמא ופוכרת את הידיים.

     

    "למה את מדברת עם בהמה?!" אחי אליה מטייל לו בחדר ומורט לו את הזקנקן. כבר יש לו זקנקן לא קטן. הוא גדל לו כמו כבמעשה קסם. הוא מורט אותו והוא גדל. באופן משונה גדל לו הזקנקן. דווקא על הצוואר הוא מתפשט אצלו. הפנים חלקות, אבל הצוואר מלא שערות. אתם ראיתם פעם זקן כזה?

     

    בפעם אחרת היתה גיסתי ברכה, בעד המלה "בהמה", עושה לו בוקר שחור. אבל עכשיו שתקה לו, מפני שהוא מרוויח כסף. בכל פעם שאחי אליה מרוויח כסף, הוא נעשה מכובד בעיניה. גם אני נעשה יקר לה, מפני שאני עוזר לאחי להרוויח כסף. בדרך-כלל היא קוראת "פוחח", או "שלומיאל", או "גרגרן". עכשיו היא קוראת לי בשם-חיבה. אני כבר נקרא בפיה "מוטלה":

     

    "מוטלה! תביא לי את הנעליים".

    "מוטלה! תשאב לי ספל מים".

    "מוטלה! תוציא את האשפה".

    כשמרוויחים כסף, הדיבורים משתנים.

     

    ה.

    חיסרון יש לו לאחי אליה, שהוא אוהב הרסה. קווס – גיגית, דיו – אלף בקבוקים, אבקה לעכברים – שק מלא. בעלה של שכנתנו, הכורך, אמנם אמר לו: "לשם מה הרבה כל-כך?" ואחי אליה נתן לו מנה. לו נעלו. לפחות, אם השק באיזה ארון. אבל הם הלכו להם כולם והשאירו אותי לבדי עם השק.

     

    ומה מגיע לי על שהתיישבתי עליו רכוב לרגע? כאילו הוא סוסון. וכי יכולתי לנבא שהשק יתפקע פתאום ויישפך ממנו איזה חומר צהוב! זו האבקה, שאחי אליה מגרש בה את העכברים. יש לה ריח חריף כל-כך, שאפשר להתעלף ממנו! אני מתכופף ורוצה לאסוף את מה שנשפך, מיד תוקף אותי עיטוש. לו שאפתי לתוך האף קופסה מלאה של טבק-הרחה, גם אז לא הייתי מתעטש ככה. אני מתעטש ומתעטש עד שאני קופץ החוצה. אולי אחדל להתעטש. איפה?

     

    מגיעה אמא ורואה אותי מתעטש, שואלת אותי: מה קרה? ואני יכול לענות לה רק: צ'חי! וצ'חי! ועוד פעם צ'חי!

    "אוי לי, איפה תפסת נזלת שכזאת?" אומרת לי אמא ופוכרת את הידיים. אני לא חדל להתעטש ומורה לה ביד: הנה שם, בבית. היא נכנסת ויוצאת בריצה בעיטוש קשה אף יותר מהעיטוש שלי.

    מופיע אחי אליה ורואה את שנינו מתעטשים, והוחא שואל: מה זה? מראה לו אמא בידה: שמה, אל הבית. הוא קופץ פנימה ורץ החוצה בצעקות:

     

    "מי זה שפ... צ'חי! צ'חי! צ'חי!"

    כבר מזמן לא ראיתי את אחי אליה כועס כמו שהוא כועס עכשיו. הוא מתנפל בשתי הידיים ישר עלי. מזל שהוא מתעטש, ולא, הייתי יוצא מתחת ידיו בעל-מום.

    מופיעה גיסתי ומוצאת את כולנו, ידינו על צלעותינו ואנחנו מתעטשים.

     

    "מה קרה לכם? מה זה תקף אתכם פתאום עיטוש כזה?"

    מה נאמר לה? וכי יכולים אנחנו להוציא מלה מהפה? מראים אנחנו לה, איפוא: לשם, אל הבית. והיא קופצת לשם, ומיד רצה החוצה אדומה כאש תופת ומתנפלת על אחי אליה:

    "לא אמרתי לך ש... צ'חי! צ'חי! צ'חי!"

     

    מגיעה שכנתנו, פנסיה השמנה. היא מדברת אלינו, אבל אף אחד לא יכול לענות כלום. אנחנו מראים לה ביד: לשם, אל הבית. היא נכנסת ויוצאת בריצה:

    "מה זה יש לכם שם מין אב... צ'חי! צ'חי! צ'חי!"

    ושכנתנו מנופפת בשתי ידיים. יוצא בעלה, הכורך. הכורך מביט עלינו וצוחק"

    "מה זה נפל עליכם פתאום עיטוש?"

    "תיכנס בבקשה אל ה...צ'חי! צ'חי! צ'חי!" אומרים אנחנו כולנו ומראים: לשם, אל הבית.

    הכורך נכנס אלינו הביתה וקופץ החוצה, צוחק:

    "אני כבר יודע מה זה! כבר הרחתי! זה שמ... צ'חי! צ'חי!"

     

    והוא אוחז בשתי ידיו את צלעותיו ומתעטש בהנאה. לאחר כל עיטוש הוא קופץ קפיצה קלה, נשאר עומד על קצות האצבעות ומתעטש שוב, ושוב קפיצה, ושוב עיטוש, וחוזר חלילה. בתוך חצי שעה כבר מתעטשים כל שכנינו ושכנותינו עם ילדיהם, עם דודיהם ודודותיהם ובני דודניהם ומכריהם – הרחוב כולו, מקצה אל קצה, לא חדל להתעטש!

     

    ומדוע נבהל כל-כך אחי אליה? הוא חושש, כנראה, שישפכו עליו הכול את כעסם בגלל העיטוש הזה. הוא אוחז בידי, ומתעטשים יורדים אנחנו שנינו במדרון אל חברו פיניה. יותר משעה וחצי עוברות עד שאנו מסוגלים לדבר כמו בני-אדם. אחי אליה מספר לחברו פיניה את הסיפור כולו, וחברו פיניה שומע אותו בתשומת לב, כמו שרופא שומע חולה. כשאחי אליה גומר, זורק לו חברו פיניה:

    "נו, תראה רגע את הספר".

     

    אחי אליה מוציא את הספר מכיס החזה ומוסר אותו לחברו פיניה. חברו פיניה קורא את עמוד

    השער: " בעד רובל אחד – מאה! שיטה להרוויח מלא-כלום, בעשר האצבעות, מאה רובל לחודש ואף יותר..." והוא לוקח את הספר ומטיל אותו אל התנור לתוך האש. אחי אליה רץ בשתי ידיים פשוטות אל האש. וחברו פיניה עוצר אותו:

    "לאט לאט, בלי חיפזון!"

     

    עוברות כמה דקות, ומן הספר של אחי אליה, המלמד "להרוויח מאה רובל לחודש ואף יותר", לא נשארת אלא תלולית של אפר תחוח. ובצד אחד נשארת פיסת נייר לא-שרוף, שבקשי בקושי היה אפשר לקרוא שם: ש-מ-ר-י-צ-י.

     

    "כל הרחוב מתעטש", מתוך "מוטל בן פייסי החזן"/ שלום עליכם, תירגם מיידיש: אברהם יבין

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עכברים, סנדלרים ושמריצי
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים