נזכרת באונס אחרי 30 שנה?

לאחרונה הרשיעה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב אב ממרכז הארץ, בהתבסס על זכרונות אונס מודחקים של בתו. הוויכוח אודות הזיכרון המודחק עומד במרכז דיון ציבורי בארה"ב ב-30 השנים האחרונות, אך שורשיו נעוצים לפני יותר ממאה שנים, בעמדתו המשתנה של פרויד ביחס לזכרונות לטראומה שעלו בטיפול נפשי פסיכואנליטי, זיכרונות אליהם לא היו המטופלים מודעים טרם הטיפול.

בתחילה טען פרויד שמדובר בזכרונות מודחקים שעלו במסגרת האווירה המאפשרת של הטיפול, אך מאוחר יותר טען כי זכרונות אלו הינם פרי הדמיון, ומשקפים פנטזיות שהיו למטופל כילד.

החל משנות ה-80 בארה"ב, שתי עמדות אלו צוברות תמיכה לסירוגין כחלק מגל תביעות משפטיות שבמרכזו זכרונות מודחקים לכאורה שעלו בגיל מבוגר. במרבית המקרים חלפו שנים רבות מאז התקיפה המינית המדוברת ועד לעלייתם למודעות של הזכרונות המודחקים.

על מנת לאפשר תביעה משפטית, שונו באמצע שנות ה-80 חוקים ב-37 מדינות בארה"ב, ובגינם החלו למדוד את "תקופת ההתיישנות" לא ממועד התקיפה לכאורה אלא ממועד חשיפת הזכרונות. בגין תביעות כגון אלו, אבות שהכחישו את ההאשמות שיוחסו להם נאלצו לשלם סכומי עתק לתובעיהם.

עם השנים, בהשפעת מחקרים שהציגו את טבעו המשתנה, הגמיש והניתן לעיצוב של הזיכרון האנושי, החלה לצבור פופולאריות ההכרה שייתכן שחלק מזכרונות ההתעללות אינם זכרונות מודחקים של טראומות ילדות, אלא זכרונות מזויפים.

למעשה, בשנת 2000 השתווה בארה"ב מספר התביעות המשפטיות כלפי הורים, המבוססות על עליית זכרונות מודחקים של התעללות, למספר התביעות שהוגשו בידי מטופלים לשעבר כנגד מטפליהם שלהם על ש"השתילו" בהם זכרונות מזויפים כאלה.

כיום, העמדה הדומיננטית בקרב חוקרי זיכרון וטראומה מובילים בעולם, היא כי לא ניתן להדחיק חוויה באופן טוטאלי וכי טראומות נזכרות היטב (ולעיתים, באופן כואב, טוב מדי), למעט במקרים בהם מדובר בשנות החיים הראשונות או באירועים המערבים פגיעת ראש (כגון תאונת דרכים).

עמדה זו נשענת על היעדר ראיות אובייקטיביות ולו למקרה אחד של זיכרון מודחק, כמו גם על היעדר כל עדות מדעית אובייקטיבית להדחקה טוטאלית. עמדה זו גורסת כי הזכרונות המודחקים לכאורה שעולים, עשויים להיות זכרונות מזויפים שאין בבסיסם אירוע טראומטי. עמדה זו שואבת את כוחה ממקרים רבים: אלפי מקרים של מטופלים שהאמינו כי עברו טראומה מינית על סמך זכרונות מודחקים כביכול שנחשפו ולאחר מכן נסוגו; מאות מקרים בהם זכרונות מודחקים עירבו אירועים לא סבירים כרצח בטקסי כת שטן או מפגש עם חוצנים, ועוד. כמו כן, אלפי מחקרי מעבדה הראו כי קל לייצר זיכרון מזויף שנחווה כאמיתי לאירוע שלא היה, ואף לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי, כדוגמת תקיפת חיה או בדיקה רפואית פולשנית.

כאמור, רובו של המחקר כיום, בניגוד לאמונה הרווחת בציבור וגם בקרב מטפלים רבים, אינו תומך בהיפותזת הזיכרון המודחק. אך גם אם לא נדבוק בעמדה השוללת מכל וכל את עצם האפשרות שזכרון טראומטי יודחק ויעלה, הרי שעדיין לא ניתן להעריך את אמינותו של זיכרון שנחשף אלא באמצעות אימות ממקורות נוספים. תמונת הסימפטומים לבדה אינה יכולה לתמוך במהימנות הזיכרון.

בבסיס כל סימפטום נפשי עשויים לעמוד מספר גורמים אפשריים, ולכן לא ניתן להסיק רטרואקטיבית מסימפטום ספציפי על אירוע מסוים שיצר אותו. בנוסף, מחקרים מראים כי האמינות המיוחסת על ידי האדם עצמו לזיכרון טראומטי כמעט ואינה קשורה לאמינותו האובייקטיבית של הזיכרון, וקל להשפיע עליה באמצעות שימוש ב"טכניקות לשיפור זיכרון" כדוגמת היפנוזה או דמיון מודרך.

לבסוף, מרגע שזיכרון מזויף נוצר הוא מתפקד בדומה לזיכרון אמיתי, ולכן אין באופי הזיכרון או בתגובה הרגשית לו, כדי לתמוך במהימנותו.

לפיכך, נראה כי יש להטיל ספק בכל זיכרון "מודחק" שעלה למודעות כמשקף אירוע מציאותי מהעבר, ובעייתי לראותו כמהימן בהעדר אימות ממקורות נוספים.

גד בן שפר, פסיכולוג, מלמד באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בזכרונות מזויפים