שתף קטע נבחר
 

מי צריך עכשיו שביתה?

מי שמבקש להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות לא יכול ללחוץ כל כך מהר על כפתור השביתה. חשוב להשקיע בחינוך משאבים אך גם מחשבה

טלטול ילדים. עינוי לשמו. ככה אני מרגיש כשמודיעים על עוד יום של שביתה. האם אנחנו מודעים למחיר של יום שביתה? ולאו דווקא למחיר הכלכלי.

 

אני לא יודע באיזו מידה יו"ר השלטון המקומי, מר שלמה בוחבוט, ער לכך. אבל יום שביתה הוא יום אסון למערכת החינוך. אסון גדול יותר מהשלכות הוויכוח שברקע. כי ביום שביתה כולם לומדים שיעור גדול: התלמידים, המורים, המנהלים המפקחים, חבריו של בוחבוט בשלטון המקומי, פקידי האוצר, שרי הממשלה ושאר אזרחי ישראל – כולם משננים שוב עד כמה זול ונזיל הוא יום לימודים. עד כמה פחת אצלנו הערך של שיעור התנ"ך או התרגיל בחשבון, שלא לדבר על המפגש עם המחנכת. עד כמה אנחנו עוסקים בכמות ולא באיכות.

 

אין טעם לייחס ללימודים מימד של קדושה, כנהוג במגזר החרדי, אבל אי אפשר להשלים עם האצבע הקלה כל כך על הדק השביתה. וישאל השואל: ומה עם הקיצוץ בתקציב? האם לא שווה שביתה של יום או יומיים בתמורה ל-800 מיליוני שקלים בתקציב החינוך? תשובתי: לא. ושוב, לא רק בגלל הכסף – אלא בגלל שאין כאן צדיקים מול רשעים:

חייבים להשקיע עוד ועוד בחינוך ויחד עם חברי בתנועת "הכל חינוך" אני קורא לראש הממשלה שלא לקצץ בחינוך. למען אותה מטרה אנחנו חייבים לדאוג שהדרישה לתקציב לא תהפוך לסיסמא חלולה או חלילה חסרת אחריות. היות שכל ילד כבר מבין שיש למערכת החינוך כמה בעיות יסודיות, וכל בוגר זוכר את המיליארדים שהוסיף לחינוך יצחק רבין אך לא נוצלו לשינוי דרמטי במערכת - עלינו לדרוש דרישות נוקבות באשר לתקציב החינוך.

 

אנחנו חייבים לשאול: לאן בדיוק הולך הכסף? מה בסוף מגיע לתלמידים ומה משפיע על התלמידים? במה כדאי להשקיע ובמה מוכרחים להתייעל? לפעמים נדמה שפקידי האוצר הם ההמצאה הטובה ביותר שסידרו לעצמם הפוליטיקאים הישראלים כדי להתחמק מדיון מעמיק.

 

שיפור מערכת החינוך חייב לעבור דרך שיפור איכות ההוראה במערכת. העניין הזה כבר הוצג לראווה בדו"ח מקנזי על מערכות החינוך הטובות בעולם. האם למדנו מזה משהו? האם מישהו בישראל הפנים את התובנה שלא תמיד הכמות קובעת? ושבפינלנד אין כל כך הרבה שעות הוראה ובכל זאת המערכת מצטיינת. מדינה שסובלת מביקושים כל כך נמוכים למקצוע ההוראה חייבת להתמקד קודם כל בשאלות היסוד הללו ורק אז להתפנות לשאר השאלות.

 

מערכת החינוך הישראלית עברה לאחרונה תיקון חשוב תחת השם הגדול מדי: אופק חדש. המורים בישראל קיבלו עידוד חלקי בשכרם אבל הדרך עוד ארוכה עד שבאמת נראה אופק החדש. ממשלת אולמרט התחייבה לסכומים גדולים בחינוך וטוב עשה השר גדעון סער שלא אץ להכריז על אופק חדש-חדש על חשבון האופק החדש- ישן.

 

אז מה קרה עכשיו?

אם פקידי האוצר מתכננים באמת ובתמים לקצץ ולבטל את האופק החדש שהם בעצמם הובילו עד היום – הרי שיש כאן חוסר הגיון הגובל בטיפשות. אבל אם משרד החינוך מתחמק מהתחייבותו להתייעל במאות מיליונים בתמורה לתוספת המיליארדים שבאופק – הרי שיש כאן זלזול הגובל ברשלנות.

 

בכל אופן, נראה שהמציאות מורכבת. גם השלטון המקומי לא ממהר להסכים לשינויים הנוגעים למעמדו בחינוך – אפילו נוכח האפליה המשוועת של ילדי הרשויות החלשות מול ילדי הרשויות החזקות.

 

אז חברים יקרים בשלטון המקומי – יש עוד הרבה מה לתקן ובטח שיהיו ויכוחים. בקושי השתחררנו מאחת השביתות הארוכות וחסרות התוחלת שהיו אי פעם. אנא מכם, שמרו את כפתור השבתת מערכת החינוך במזוודה - נעול היטב. אם אתם באמת רוצים להציב את החינוך בראש, תנו לו יותר כבוד ואל תמהרו להשבית. תנו לילדים ללמוד.

 

אורן יהי-שלום, מנכ"ל חינוך ישראלי - משמר החינוך וחבר הנהלת "הכל חינוך "

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים