מתווכח עם המוזיקה

לפני כ-20 שנה פנה הממונה על התרבות במדריד לרקדן והכוריאוגרף הספרדי נאצ'ו דואטו והפציר בו לקחת על עצמו את ניהולה של להקת הבלט המלכותי של ספרד. "עֲצב אותה באופן שישקף את ספרד ואנשיה, עשה ממנה להקה יצירתית שתתפתח עם השנים", אמר הממונה.

דואטו, רקדן מחונן ויוצר מבריק, קיבל את ברכת הדרך מהכוריאוגרף יירי קיליאן, מנהל להקת NDT שפתח לו את הדלת לעולם היצירה, ארז את חייו וחזר הביתה, לספרד. מאז הוא שם. מוביל ביד רמה את אחת הלהקות הרפרטואריות הטובות באירופה. מעצב אותה בדמותו. מתחדש כל הזמן בתוכה.

"התחלתי לרקוד כדי להרגיש את הגוף" (צילום: Fernando Marcos) 

"במשך שנים, התרבות הספרדית הצטמצמה למלחמות שוורים, קסטנייטות וכדורגל. זהו הדימוי שניתן לה על ידי המשטר הדיקטטורי, אבל ספרד היא הרבה יותר מזה", אמר דואטו פעמים רבות בעבר, "אני מתייאש כשאני שומע ביקורת על כך שבלהקה שלי אין מספיק 'Ole!' כי בזה בדיוק אני נלחם. יש לנו זהות ספרדית חזקה אבל אין לי כל כוונה להעלות שוורים לבמה כדי להוכיח את זה".

"היום אני פחות רעב"

להקת הבלט המלכותי של ספרד, שנוחתת השבוע בארץ לרגל חגיגות יום ההולדת של מרכז סוזן דלל (26,27.5) ופסטיבל ישראל (30.5), הוקמה בדיוק לפני 30 שנה כלהקה שמשלבת בין מחול מודרני לניאו-קלאסי. בתחילת דרכה החליפה הלהקה לא מעט ידיים וברשימת מנהליה היתה גם הפרימה בלרינה מיה פליסצקיה, שהביאה למדריד את סגנון הריקוד והניהול הקלאסי הסובייטי. זה לא עבד. "זה היה כמו לנטוע קקטוס באלסקה", אמר דואטו כשנשאל על תקופת טרום הגעתו למדריד.

"על החיים, האהבה והמוות" (צילום: Fernando Marcos)

היום להקת הבלט המלכותי של ספרד מעוצבת בצלמו ובדמותו של דואטו ממש כשם שלהקת בת שבע היא תבנית דמותו של אוהד נהרין. "זו להקה של Auteur כך שאני משער שהאישיות שלי עיצבה במידה רבה את זהותה", אומר דואטו, "כמו כל להקה שיש לה כוריאוגרף-בית שגם מנהל אותה אמנותית". מטבע הדברים הלהקה הלאומית של ספרד ממומנת על ידי הממשלה. "זה כסף ציבורי ולכן הבחירות שלי זהירות", אומר דואטו בראיון בלעדי ל-ynet ומודה, "יש שאומרים שאני זהיר מדי".

דואטו מכוון לביקורת שנשמעת מדי פעם על כך שהוא הולך על בטוח בבחירת הרפרטואר ומזמין בדרך כלל עבודות של יוצרים בעלי שם כמו פורסיית, קיליאן ונהרין. "אני הולך על בטוח בכל הנוגע לכסף ציבורי שאני מבזבז, אבל לא בהצעות האמנותיות שלי", הוא מוסיף ומדגיש כי יוצרים צעירים מקבלים הזדמנות לעבוד עם הלהקה הצעירה שפועלת במקביל כעתודה.

"מאוד קשה ליצור לאורך זמן ללהקות מתחלפות כי מה שקורה הוא שאתה נוטה לחזור על עצמך. כשיש לך את אותם האורחים לארוחת ערב בכל אחד מימי השבוע, אין לך ברירה אלא לשנות את התפריט כל הזמן. אני בא ממשפחה של 9 ילדים. אמא שלי היתה חייבת להיות מאוד יצירתית כדי שנאכל. גם הרקדנים שלי מצפים ממני להתחדש. כשאני נכנס לסטודיו עם שאריות מהפקות קודמות, אני רואה את האכזבה על הפנים שלהם. התחדשות היא הדרך היחידה לצמוח".

יצירה זו הפריה הדדית?

"כשהתחלתי ליצור הייתי מאוד מרוכז בעצמי. היו לי המון רעיונות שחיפשו דרך לצאת החוצה ולהתממש. הייתי כמו עז כעוסה שגילתה פתאום עמק מכוסה בדשא ירוק. היום אני פחות רעב. כיום, ההשראה מגיעה יותר ויותר מהרקדנים שלי. אני מחפש תנועה חדשה, דרכים חדשות להבעה, פחות בוער לי להבריק ויותר מעניין אותי לחפור פנימה. אני חושב שאם פעם העבודה שלי היתה חלון שנפתח כלפי העולם, היום היא חלון שנפתח לתוכי".

"מבקש לפתוח דלתות שבהן לא עברתי" (צילום: Jesus Valinas)

הביוגרפיה של דואטו עוברת בין בית הספר למחול של מארי ראמבר בלונדון, המרכז למחול של מוריס בז'אר בבריסל, המרכז האמריקני למחול של אלווין איילי ומאוחר יותר להקת בלט קולברג תחת הנהגתו של הכוריאוגרף השבדי מץ אק ולהקת הבלט ההולנדית NDT בה עבד עם ירי קיליאן. "כמובן שכל אלה השפיעו עליי. בז'אר אולי פחות אבל למץ אק, ירי קיליאן ואוהד נהרין יש מקום של כבוד", הוא אומר, "כל כוריאוגרף טוב, השפיע עליי. אני מנסה להיות טוב כמותם, לוקח ולומד מהם".

מהו לדעתך בסיס איתן ומהותי לרקדן?

"המחול הקלאסי. חשוב ללמוד גם טכניקות אחרות, אבל במחול הקלאסי יש הכל. גם במחול העממי אפשר לראות את השפעות הבלט הקלאסי. היום יש היפ הופ, תיאטרון מחול, נון-דאנס שבו אנשים עולים לבמה, מדברים חצי שעה ומזיזים את הראש וקוראים לזה מחול. לא יודעים איפה לסווג את היצירה הזו, אז שמים אותה תחת הכותרת: 'מחול'. אני אוהב תיאטרון מחול, מת על פינה באוש ומעריך כוריאוגרפים שמנסים לעשות דברים אחרת. הבלט הקלאסי אולי לא נמצא ביומיום בסטודיו אבל הוא טבוע עמוק בתוך העבודה שלו".

הטכניקה הקלאסית היא הבסיס להכל (צילום: Jesus Valinas) 

בכל רגע נתון מתבשלות אצל דואטו בראש מספר עבודות במקביל. "עוד לא סיימתי עבודה על יצירה אחת וכבר אני טרוד ברעיונות לאחרת", הוא אומר, "אתה אף פעם לא מרוצה ממה שעשית אז אתה ממהר ליצור משהו חדש כדי לכסות על הטעויות".

בימים אלה מעסיקות את דואטו מחשבות על עבודה חדשה שעוסקת ביצירתו של אנטון צ'כוב, יצירה נוספת ל-New York City Ballet ועוד אחת ללהקה של הג'וליארד. "אני לא יכול להפסיק את התהליך שמתגלגל בראש. שיר שאני שומע, שיחה עם חברים, ספר שקראתי, הכל מתרגם לתוך היצירה", הוא אומר, "אני לא חושב על צעדים לתנועה. זו תחושה כללית, אווירה שאני רוצה לייצר ומשהו שאני חייב לומר".

ומה שיש לדואטו לומר סובב תמיד אותו הציר: חיים-אהבה-מוות. "במבט לאחור הנושאים האלה שם, בכל העבודות שלי", הוא אומר, "זה מתחיל מהתשוקה לנוע. זו שגרמה לי לרצות להיות רקדן. יצירות שהנושאים האלה לא מהדהדים בהן, משעממות אותי. אני יוצר כי אני רוצה לגלות מה אנחנו עושים פה, להבין מי אני ולחלוק עם אחרים מחשבות על החיים. אלו שאלות שלעולם לא נקבל עליהן תשובה ולמרות זאת תמיד נמשיך לשאול".

לא רומנטי. מלנכולי

דואטו אוהב את העבודה בסטודיו. בשנים האחרונות הוא גם אוהב להגביל את עצמו בזמן מוקצב ליצירה. "מעט זמן והרבה בעיות. זה מה שאני אוהב ואני חושב שיש בזה מהמזוכיזם", הוא אומר, "לחץ וזמן קצוב גורמים לתת-מודע לצוף. כשיש ברשותי יותר מדי זמן, התנועה עוברת דרך האינטלקט. זה פחות מעניין".

אוהב את העבודה בסטודיו. דואטו בעבודה (צילום: Fernando Marcos)

את יצירתו של דואטו נהוג לכנות רומנטית. הכינוי נובע מתוך הזרימה השקטה של התנועה, המסוגננות שלה ולעתים הנועזות. דואטו מודד את המילה, מתלבט בה, מהסס ואומר: "אני לא חושב שאני כל כך רומנטי למרות שאני מבין את החיבור שקשור אולי במוזיקליות של התנועה, באלגנטיות ובנועם. לא. אני לא חושב שהעבודה שלי רומנטית. היא יותר מלנכולית. יש בה מהנוסטלגיה, ניסיון להחזיר את הזמן לאחור. הרבה מהעבודות שלי מדברות על הזמן שעבר".

"האינטרפרטציה של הקהל פחות חשובה לי. הדבר המהותי, מבחינתי, הוא להעביר את הצופה חוויה. לא הייתי רוצה שאנשים יצאו מהאולם ועד שיגיעו לרכב, ישכחו את מה שראו. זה קרה לי לא פעם".

"מעט. אני מאוד נהנה מהבמה. הרבה יותר מבעבר. פעם היה לי חשוב להראות את עצמי ואת היכולות הטכניות שלי. היום זה שונה. אני מרגיש את הקהל, נמצא בכל רגע שאני על הבמה ובאמת נהנה.

לא מדאיג אותי איך אני נראה ועד כמה התנועה מדויקת. זו חשיפה אחרת. פנימית. אני לא רוקד הרבה וזה משאיר אותי רעב. זו פריבילגיה שאין לרקדנים שנמצאים מדי ערב על הבמה".

מה הפרויקט הבא?

"עבודה בשם The Garden Of Words. יצירה של שעה וחצי שאין בה מוזיקה, רק מילים. העבודות שלי תמיד היו מאוד מלודיות ובשנים האחרונות אני מנסה לשבור, ללכת לכיוונים יותר אקספרימנטליים, לא לתאר בתנועה את מה שאני שומע במוזיקה. היום אני לא רק מדבר עם המוזיקה אלא גם מתווכח איתה. אני צריך את זה. אני יודע שאני יכול ליצור תנועה מוזיקלית שתעקוב אחרי המלודיה ותתרגם אותה, אבל זה משעמם אותי. אני מנסה למצוא דרכים חדשות ולפתוח דלתות שבהן עוד לא עברתי".