שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא אימפריאליסט. מנהיג
    "סוזן דלל זו היצירה שלי. אז מה אם אני מחזיק בהרבה כוח? מה שעומד במרכז העשייה שלי הוא לאפשר לאנשים ליצור". 20 שנה יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, מטפח את המחול הישראלי והוא עדיין לא מתעייף. ראיון

    בתוך משרדו של יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל ודיקן הפקולטה למחול באקדמיה ע"ש רובין בירושלים, בין קלטות, קטלוגים ופוסטרים של יוצרי מחול, תלוי גם טריינינג אחד, פשוט ודהוי - עדות לקריירה מפוארת שהשאיר מאחור. "יש ימים בהם אני אומר לעצמי: תלבש אותו ותרד לסטודיו", הוא אומר. איכשהו זה לא קורה.

     

    20 שנה ורדי מטפח את המחול הישראלי; מתווה דרך ומכוון יוצרים ורקדנים, יוזם פלטפורמות ליצירה ומגרה במקביל את בלוטות הטעם של הקהל הישראלי, שהפך לא מעט בזכותו לקהל ביקורתי ודרשני. "טוב לי עם הבחירות שלי", הוא אומר. "אני לא רוקד, אבל אני כל הזמן יוצר. לראות את המרכז מתמלא מדי ערב, להקשיב לקהל שיוצא נרגש ממופעים, לגלות יוצרים חדשים - כל זה ממלא אותי".


    עם נורית שטרן מתוך "הגולים" (צילום: יעקב אגור)

     

    ורדי הספיק לרקוד על במה אחת עם רודולף נורייב, עבד עם הגדולים ביותר ממרתה גראהם ועד ג'רום רובינס ולימד בין היתר בבלט "סקפינו", בלט "ראמבר" ולהקת "בת דור". לפני כשלושה עשורים החליט לתלות את הנעליים, כשהוזמן לנהל את תיאטרון המחול  ב"ניוקאסל", אנגליה, ובנוסף להקים שם גם מרכז מחול. מניוקאסל התברר לו מהר מאד נתיב חייו.

     

    כשחזר לישראל ב-1989 נבחר לעמוד בראש מרכז סוזן דלל אותו הוא מוביל ביד רמה עד היום. "זו לא היתה החלטה שנולדה ביום אחד. אחרי שש שנים באנגליה ראיתי שהעוצמות שלי הן יותר יצירתיות - ניהוליות. הרעיון שאני עוזר לבנות משהו מכלום ריגש אותי. בנוסף, לעשות את זה כאן בישראל היצירתית והיצרית, שבה השטח לא מפסיק לייצר גירויים ומבעבע כל הזמן באופן שמחייב אותך להגיב אליו -  שומר אותי על הקצה".

     

    כשגעת לסוזן דלל, היה לך מושג מה זה הולך להיות?

     

    "לא, אבל באתי מוכן לעבודה קשה והיו לי רעיונות. המקום הזה נעשה תוך כדי הליכה. כל הזמן מפיקים לקחים, לומדים מטעויות, נמצאים בתנועה ובחיפוש אחרי רעיונות חדשים. זה לא שהיה לי מודל שלפיו עבדתי. אין דבר כזה בעולם כך שלא היה ממה להעתיק. זה מרכז יוצר, מקום שמאפשר מסגרת ותנאים ליצירה".

     

    מרכז סוזן דלל ניסה בימיו הראשונים למצוא את דרכו. על במתו ניתן היה לראות מופעי מחול, מוזיקה ותיאטרון. שלושה חודשים של פעילות הספיקו לורדי להבין את הצורך במיתוג ובאקסקלוסיביות. "מקום צריך להיות מזוהה והזיהוי הזה עם תחום המחול הפך את המרכז למה שהוא", הוא אומר. אבל לא כולם היו מרוצים מההחלטה.

     

    למלא מסגרות בתוכן

    "זה התקבל בסקפטיות. אנשים אמרו לי שלא אצליח ליצר יותר מ-80 מופעים בשנה". היום מציג המרכז יותר מ-800 מופעים בשנה והמספר המרשים הוא בין היתר גם תוצאה של מסגרות מיוחדות ליצירה שיאיר ורדי אימץ ופיתח. "אין דבר יותר מפתה ליוצרים ממסגרות ריקות שהם צריכים למלא אותן בתוכן. זה נותן דרייב עצום להתחדשות ומכריח אותם לעשות. אני משער שבלי האפשרויות החדשות שהמרכז הביא, המחול הישראלי היה נראה אחרת".

     

    היו טעויות לאורך הדרך?

     

    "ברור. אני גם מכיר את הביקורת. יש כאלה שיאמרו לך שאני פותח את הדלת לכל אחד, שהסלקציה לא מוקפדת. אני שומע את זה כל הזמן, אבל איך אדע אם מישהו טוב אם לא אתן לו את הזכות להיראות? איך נגלה יוצרים חדשים בלי לפרוש רשת רחבה? אני יודע שלאנשים קשה עם זה שאני מקבל החלטות ברוב המקרים לבד, אבל ככה אני בנוי. סוזן דלל זו היצירה שלי. ברור שיש כאלה שלא אוהבים את העצמאות שלי, אבל המקום הזה עובד ומצליח וזה לא במקרה".  

     

    מרכז סוזן דלל (צילום: יורם בוזגלו)

     

    רגע לפני תחילתן של חגיגות 20 השנה למרכז סוזן דלל, ורדי עסוק בספירת מלאי וסימני שאלה, ומבקש לבדוק את הרלבנטיות גם של מסגרות שהוכיחו את עצמן כמו "גוונים במחול" ו"הרמת מסך". "צריך לחשוב מחדש על שני המותגים האלה שעברו שינויים מהותיים. התחושה היא שבתי הספר ומגמות הריקוד קצת מנפחים את האגו של יוצרים בתחילת דרכם. אני חושב שזה הזמן לחשוב איך בונים במות נכונות ליצירה ישראלית שיסייעו להם להתפתח בקצב נכון".

     

    אתה אומר ששפע היצירה בא על חשבון האיכות?

     

    "אני אומר שבתי הספר של הבלט הישראלי ובת דור הם זן פדגוגי שלא קיים יותר. השפע שאת מדברת עליו הוא מספרי וכמותי ואין לו קשר לאיכות ורמה. היום הכל אפשרי ומותר. משמעות הדבר שאין מסגרות ואין מגבלות. אני צריך להכריח תלמידים לעשות שיעורים של קלאסי והם אומרים לי: 'אבל אנחנו עושים יוגה'.

    התפיסות השתנו. בתקופה שבה אני רקדתי לא היינו עושים צעד בלי שיעור טכניקה או חימום. היום זה לא קיים כי גם הכוריאוגרפים לא דורשים את זה".

     

    איזה סוג של רקדנים זה מייצר בעצם?

     

    "אין לי תשובה. לפעמים אני רואה את הרקדנים הנפלאים שלנו על הבמה והם מחזיקים מעמד, אבל לא לאורך זמן. אולי זה ההבדל. אני היום, במצבי הפיזי, מסוגל עדיין לרקוד. האנרגיות הפיזיות שאגרתי במשך כל השנים מאפשרות לי לנוע גם היום, כי הגוף שלי רווי בזה. אני חושב שבמובן מסוים אנחנו כורתים את הענף שעליו אנו יושבים. יום יבוא וכל הבסיס הזה ייכחד. תראי את אורך חייו של רקדן בלהקה היום, הוא קצר מאד".  

     

    אחת היוזמות ששמו את סוזן דלל על המפה היתה יבוא של מופעי מחול מן העולם. הרעיון היה לאפשר לקהל הישראלי להיחשף לקולות חדשים מחו"ל, ולחשוף באותה ההזדמנות גם את היוצרים המקומיים לשפות תנועתיות מגוונות ולכוריאוגרפים מחו"ל. ההצלחה לאורך שנים הוכיחה את עצמה כפנומנאלית. "רציתי לפתוח את השיח על מחול לקולות מגוונים. לא רציתי שעולם המחול הישראלי ידבר בקול אחד, ובשביל שיהיה כאן מגוון - אנשים צריכים לדעת מה קורה בחוץ. אמרו לי שזה לא ימשוך קהל כי מדובר ביוצרים חדשים שאנשים לא מכירים. אבל ה-Nobodies של אתמול הפכו עם הזמן ליוצרי מפתח על מפת המחול. חילוף החומרים הזה בריא, הוא מזרים דם ואנרגיות למערכת ומעורר אותה".

     

    מנער שורות באקדמיה

    חמש שנים אחרי שקיבל על עצמו במקביל לניהול מרכז סוזן דלל לעמוד גם בראש הפקולטה למחול באקדמיה ע"ש רובין בירושלים, ורדי מודה שלמרות הסיפוק הרב הוא אינו בטוח אם עשה את הצעד הנכון. "עשיתי את זה מתוך רצון להתחדש, אבל אני לא יודע אם זה היה צעד נבון. האקדמיה ללא ספק פתחה לי מסלול מחשבה אחר. היום אני חושב איך דבר יזין דבר, איך העשייה שלי בסוזן דלל יכולה לתרום לאקדמיה ולהיפך".

     

    גם באקדמיה הוא ראה את הצורך לנער את השורות, להכניס שינויים, ללכת עם הדינמיקה התוססת של השטח. "הגעתי לפקולטה והיה לי ברור שדברים מסוימים צריכים להשתנות", הוא אומר ומתכוון בין היתר לפתיחת המסלול לכוריאוגרפיה בשנה שעברה שהפך להצלחה גדולה.

     

    בשנה הבאה הוא מתכוון לפתוח מסלול עיוני אקדמי, ומאוחר יותר ליישם מבנה פדגוגי חדש שייפתח בשנת מבואות שכוללת את כל מקצועות הבסיס בתחום המחול, ומשם לאפשר לסטודנטים להתפצל למגמות על פי בחירה. "זה שינוי רדיקאלי, אבל מתבקש בעיני. אני מאמין שצריך לתת לאנשים להתנסות במגוון כמה שיותר רחב, ולא לתחום גבולות או לצמצם לרקדן את האפשרויות".

     

    ורדי הוא איש יצרי מאד. זה מה שהופך אותו לאהוב כל כך ובמידה שווה למושך אש. אם מחפשים את הכוח שמניע את הגלגלים שלו צריך אולי ללכת אחורה בזמן. לורדי הנער מקיבוץ כפר בלום, מלח הארץ, שרקד בלהקת החטיבה של הקיבוצים והתאהב. לורדי שגילה לראשונה את המחול העכשווי במופע ראשון של להקת "בת שבע".

     

    נוסע בעקבות החלום

    אחר כך  הוא החליט יום אחד לנסוע באוטובוס מרחק 4 שעות לתל אביב, ולנסות להתקבל ללהקת בת שבע ולהגשים חלום. "חשבתי שאני דורך על השמיים", הוא נזכר והעיניים עדיין נוצצות. "הייתי משוכנע שאהיה כוריאוגרף המאה, אבל מהר מאד הבנתי שזה לא יקרה. היום אני שואל את עצמי למה לא התעקשתי. היום אני חכם לומר שלא כל רקדן הוא יוצר".

     

    רקדנים ישראליים מחזיקים בתפיסה שזה לא מספיק להיות רק רקדן?

     

    "זה נכון וזה קורה מתוך יוהרה. אני מודה שגם אני אשם בזה קצת. מתוך הרעב שלי לייצר מסגרות ולשים את היד על יוצרים ויצירות חדשות, אני כל הזמן מחפש את המשהו האחר הזה. זה חלחל למטה, לבתי הספר ולהקות המחול והיום קשה לעצור את הסחף. כולם רוצים ליצור וזה קשור באגו ומוניטין".

     

    אתה היום יותר קשוח מכפי שהיית בתחילת הדרך?

     

    "אני חושב שאני הרבה יותר רך וסלחן, אבל אני גם רואה היום בבהירות רבה, אני יודע למה יש תוחלת חיים ומה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. למרות זאת, עדיין חשוב לי לאפשר את הפעם הראשונה. אני תמיד זהיר עם סגירת דלתות, כי מה אם הכישרון הבא מתחבא לו בפנים ומחכה להזדמנות? אם ניתן מסגרות נכונות וכלים - זה יצמח. אם לא הייתי נותן לענבל פינטו להשפריץ את היכולות שלה על הבמה, מי יודע לאן היא היתה מתגלגלת היום. סקרנות היא תכונה נפלאה ולצד היצר צריך שיקול דעת".

     

    אתה יודע שיש שטוענים שאתה מחזיק בידיים הרבה יותר מדי כוח?

     

    "אז מה? השאלה היא מה אתה עושה עם הכוח. האם אתה משתמש בו לרעה? אני חושב שלא. מה שעומד במרכז העשייה שלי הוא הרצון לאפשר לאנשים ליצור. אני לא שתלטן ולא אימפריאליסט. אני קצת צנטרליסט כי אין לי זמן לבזבז. יש לי עוד הרבה מה לעשות".

     

    מה היית משנה אם היית יכול?

     

    "הייתי רוצה להיות יותר בררן. אחרי 20 שנה אני חושב שהגיע הרגע להשאיר את המיטב במסגרות

    הקיימות ולוותר על מה שפחות טוב. אסור שפלורליזם יהפוך לאנרכיה. הייתי רוצה שתהיה לי היכולת להזמין מדי שנה יצירות מיוצרים ולשלם להם על זה".

     

    "עשיתי את זה מעט מדי לאורך השנים בגלל כורח הנסיבות, אבל אם היה לי יותר כסף הייתי מאפשר ליוצרים שאני מאמין בהם ליצור מבלי הצורך להתמודד עם הכאוס הקיומי. הייתי רוצה לחזק את הצד האקדמי במרכז ולאפשר דיבור על מחול, הרצאות וכנסים. אני חושב שזה חסר".

     

    יכול להיות שהצורך שלך להעביר את הידע הלאה קשור לעובדה שהדרך שלך היתה מלאה באנשים נדיבים שהושיטו יד?

     

    "זה נכון שעבדתי עם היוצרים הגדולים ביותר, אם זה מרתה גראהם או ג'רום רובינס, שני ענקים שלצערי כבר לא בחיים. הם אפשרו לי לפרוש כנפיים, וכן, הייתי רוצה להעניק ליוצרים צעירים באותה המטבע; יש לך ידע, למה לנצור אותו בתוכך? זה תענוג להעביר הלאה".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי דגון
    ורדי. לא כל רקדן הוא יוצר
    צילום: גדי דגון
    7 לילות
    מומלצים