שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חוצה אמריקות: מזל של מתחילים

    נדמה שהקיטש הכי גדול זה להתחיל מסע רכוב עם זריחה. אז יוני בן-שלום חיכה עד הצהריים - רק כדי לא לקבל בראש מהטוקבקיסטים על סגנון הכתיבה. אחרי כמה טעויות של מתרגשים הוא הצליח לצאת לדרך

    אחרי רכיבה בת יום למקום כ-200 ק"מ דרומית לסן פרנסיסקו כדי לרכוש כלי עזר מסוים לדיאגנוסטיקה של האופנוע, חזרתי ללילה אחרון אצל שירלי, אחותי, בברקלי. ביליתי אותו בהילולה מטורפת שהחלה בזה שהתיישבתי בסלון לרגע כדי לגרד את רגל ימין ופתאום מישהו העיר אותי כי הגיע הבוקר. יום רכיבה של 432 ק"מ עושה את שלו.

     

    כשקמתי בבוקר, העמדתי את האופנוע וערכתי סביבו את הציוד לצורך צילום-על מהקומה השנייה. אני לפני יום של התחלות. מימוש החלום הכי רטוב שלי. אבל עכשיו צריך לארוז הכל. בקשר לציוד בנסיעה שכזו, יש להקפיד על: רק ציוד הכרחי, קל לשליפה, בטוח לנשיאה, מאוזן משקלית, ומאורגן על פי הגיון שליפה ודחיפות שימוש. בקיצור, הסתגלות לנוהל קשוח וסדור שלא ישתנה כל המסע.


    חבר שהתיישב על מדבקת המסע הצמודה לאופנוע. סוג של איחולי מזל טוב (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    הכל כבר היה מוכן מאמש ליד הכניסה: שני שקים חסיני מים. באחד, ציוד האוהל והמזרן, ובשני - שק שינה, כלי רחצה ומגבת. המעיל הוכן מראש עם סידור כיסים שלא ישתנה לאורך כל המסע. בכיס הגב: ניירת האופנוע, בכיס ימין עליון לפנים: ארנק יום-יומי ומפתחות רזרביים בתוך כיס פנימי חבוי. בכיס שמאל למעלה לפנים: משקפי קריאה וטלפון סלולרי. בכיס תחתון משמאל לפנים: מכשיר משואה לויינית SPOT. בכיס ימין תחתון לפנים: כיס ריק לדברים מתחלפים, כמו קבלות, מדבקות שאני מחלק בדרך, חטיף אנרגיה וכו'. בכיס המכנס ימין: ריק, ישמש את המפתחות הראשיים לשמירה בעת ירידה מהאופנוע, נתפסים בקליפס פנימי. בכיס מכנס שמאל: 300 דולר בתוך קפל חסוי. בחגורת המכנס: כלום.

     

    בארגזי האופנוע יאוכסנו: בצד ימין: ציוד תיקונים וכמה חלפים, עזרה ראשונה, מכשיר קורא מחשב אופנוע לאיתור תקלות. שתי קופסאות עם פיצ'יפקעס לתחזוקה כוללת. בארגז שמאל: גזיה. מבער רב תכליתי. כלי בישול ואכילה. מזון יבש ליום אחד, פסטה, מלח, פלפל, חטיפי אנרגיה. אנרגי ג'ל. בארגז האחורי: ציוד אלקטרוני: לפטופ, משטח ציור, מטענים וכבלים שונים, סלולר חירום נוסף, הרד דיסק חיצוני, אייפוד. משקפי שמש נוספים, משקפי קריאה נוספים. תעודות, דרכון וכאלה מאוחסנים כל כך בסודיות שאני לא יכול לגלות אפילו לעצמי.

     

    מצלמת וידאו מיני תוצמד מדי פעם לקסדה, לתיעוד קטעי נסיעה באיכות אינטרנט. על הצוואר תלויה מצלמה. בתוך הקסדה: מכשיר האזנה בלו תוט' לתקשורת עם מכשיר הג'י.פי.אס. המעביר גם תקשורת מהסלולר וגם מוסיקת אם.פי.3 המאוחסנת בג'י. פי. אס.. ובעתיד, מערכת השמע תתקשר עם מכשיר אח. שנמצא בקסדה של גלי שתצטרף אלי באקוודור ונוכל לשוחח בעת רכיבה. זהו, האסטרונאוט - תרתי משמע, מוכן.


    עצירה להתפעלות ביער עצי הרדווד בין סנטה ברברה לכביש מס 1 

     

    כשהמהלכים מתבלבלים

    בחניית ביתה של שירלי היה חשמל באוויר. עבדתי כמו רובוט מתוכנת, ריקדתי סביב לאופנוע בהכנסת דברים וקשירתם. הייתי בשיא הריכוז עם קצב פנימי של קטר שעומד בתחנה וכבר דודיו מתפוצצים מאדי קיטור. היה ברור שאם לא אפליג בעוד כמה דקות - אצא מדעתי. אז יצאתי... כלומר לדרך.

     

    נדמה שהקיטש הכי גדול זה להתחיל מסע רכוב עם זריחה. אני יצאתי רק בצהריים. מזל, לפחות לא אקבל בראש מהטוקבקים של יוסי מנתניה ואיזה דוד מתוסכל מעפולה על סגנון כתיבה בעייתי.

     

    לאחר נשיקות וחיבוקי פרידה, פניתי שמאלה ברחוב האוניברסיטה. מרוב התרגשות התבלבלו לי ההילוכים עד כדי עצירה באמצע נתיב נגדי. הנהגים סביב עצרו בסבלנות ולא הוציאו שום פיפס עד שהחזרתי את הגיר לשפיותו, כאומרים לי: "היי, זה בסדר, חבוב, כל ההתחלות מרגשות".

     

    קפצתי מרמזור לרמזור עד לתחנת הדלק בכניסה לשכונה. שם עצרתי למלא את המיכל ושילמתי לבחור אפרו אמריקני צעיר (כ-15 דולר למיכל מלא) שסיפר לי שהגיע לכאן מאתיופיה לפני שנה, לאחר שנרדף על היותו נוצרי, שהוא גר בצריף במעלה העיירה ושהוא מעריץ של סמי דייויס ג'וניור. לקחו ארבע דקות ללמוד ממנו את כל זה. הלוואי שככה זה יהיה לי לכל אורך הדרך. אני סקרן להכיר כמה שיותר.

     

    משם יצאתי בהנחיית קריינית הג'י.פי.אס. עם האקצנט הדרום-ארצות-הבריתי, שנבחה לי באוזן איך להגיע לכביש מספר 1 העולה צפונה מסן פרנסיסקו. עליתי על ההייווי הראשי ומייד השתלבתי לתוך מאה מיליון ומשהו רכבים ששעטו בעוצמה בארבעה מסלולים צפונה. בפירוש קבלת פנים מרגשת.

     

    בכניסה לגשר סן-רפאל צריך לשלם. אז עצרתי. איפה? במסלול המהיר. הורדתי בניחותא את הקסדה ושאלתי את האיש בבוטקה אם גם אני צריך לשלם. "כמובן", ענה. בינתיים, עד שהגעתי לארנק, כבר ראיינתי אותו. אז חוליו בא מפנמה, הוא גר אצל אחותו שהגיעה לכאן אחרי נפילת משטרו של נורייגה. הוא עובד במשמרת של חמש שעות ויודע שאדי הדלק והעשן שהוא מסניף כאן עושים לו רע אבל הוא צריך לטפל גם באמא שלו. עד כאן. הנהגים שעצרו מאחור לא צייצו עד שסיימתי. שמתי בידיו ארבעה דולרים ונתתי בגז.


    חציית גשר סן-רפאל 

     

    מפגש עם האוקיינוס

    המסלול צפונה עבר דרך סן-רפאל, ולאחר מכן העיירות נובטו וסנטה-ברברה שאחריה שברתי מערבה לכיוון הנתיב המיתולוגי מספר 1. הכביש תחתי טיפס וטיפס כדי לחלוף על פני הרכס המפריד את פנים הארץ מהחוף. כבישים צרים עד אימה בתוך יערות שבעי שנים, כבדי צל ועמוקי צבע, בפיתולים שרק עליהם אפשר לכתוב מוזיקה שהמולדובה תישמע כמו פסטיבל שירי סוכנות לעומתה. מקום שממלא אותך אושר, פותח לך סתימות בעורקים ועדיף על תרופות או צינתורים למעוניינים.

     

    לפתע הגחתי מהיער ומולי היבהב האוקיינוס הגדול בעולם. בוהק בגליו, רועש בלחש אסרטיבי כאומר: "הגעת למישהו חזק ממך. תעצור. תלמד". דוממתי את המנוע הסרתי את הקסדה, נעמדתי מולו והקשבתי. שמעתי את הצליל שמעלה ומציף אותי בגעגוע הכי גדול שיש לי לאשה שאני אוהב.

     

    כביש מספר 1 הוא המערבי ביותר בארה"ב. הוא נישא על מצוק כעשרים מטר בממוצע מעל פני הים - מצוק שניכר כי הוא נשבר לים באיזה אירוע אלים איפה שהוא בימי שגרת חייו של הטי-רקס. שאריותיו המפורקות של אירוע זה (בגודל ממוצע של היכל יד-אליהו) מושלכות בתוך המים בסמוך לחוף ולמרגלות המצוקים. מראה מהפנט. על קו המצוק העליון ממוקמים בתים של אנשים ברי מזל הקמים כל בוקר לאחד המראות היפים בעולם.

     

    פניתי ימינה לכיוון צפון, הכביש נסלל ללא אלימות-יתר כלפי תוואי הטבע, כלומר, הולך עם העליות והפניות כמו שהיו כאן תמיד. כביש חלק, דו סיטרי, מסלול אחד לכל כיוון עם שוליים של כמטר וחצי מכל צד. מהירות מותרת - 45 מייל לשעה. אני לא חושב בכלל לעבור אותה. באתי ליהנות ולספוג. במקום הזה פוגשים רומנטיקנים לרוב, מכוניות קבריולט וענתיקות עם גג פתוח בריכוז שטרם ראיתי. אותו יום חל יום הזיכרון לחללי ארה"ב שמתו במלחמות. הביטוי העיקרי שראיתי היה שלטי ענק על סיילים. בכל זאת, יום חופש. מה שנגע לליבי יותר מכל היו חבורות רוכבי הארלי דייווידסון שרכבו בניחותא כשמאחוריהם נשרך דגל ארה"ב בגודל סדין. באחת העצירות עצרה לידי חבורה אחת מקועקעת עד אישוני העיניים. הרוכבים הסבירו לי שהם עושים "נסיעת ממוריאל" לזכר חיילים שנפלו. מרגש!


    הצוקים והאוקיינוס מכביש 1


    פשוט לקנא. בית על שפת המצוק המשקיף מכביש 1 מערבה לים

     

    בחצר של טום

    חיפשתי פירצה בין המגרשים והבתים הפרטיים (וכאן רכוש פרטי קדוש יותר מחיי אדם) כדי להתקרב לקו המצוק שמעל לים, אך לא מצאתי. לפתע ראיתי שלט קטן על וילות להשכרה שנראו לי נטושות. אז פניתי ביניהן בשדה עזוב והתקרבתי לקו המצוק לסעוד לבי בארוחה צנועה של ירקות, זיתים, לחם ומיץ תפוזים.

     

    לאחר כמה דקות נשמעה חריקת בלמים והחלקה על דרך החצץ המגיעה למקום. מתוך מיצובישי ענק קפץ לו בחור צעיר והתקרב לעברי, כולו אומר "בעלבית". ניגשתי אליו, הושטתי יד ובירכתי אותו ב"יום יפה" באקצנט שאינו תואם את המספר הקליפורני המופיע באחורי האופנוע. ראיתי בעיניו רתיעה ורוגע, פתאום הוא הבין שיש לו עסק עם תייר.

     

    לא נתתי לו לדבר ופצחתי בשיר הלל לנוף ולמיקום המדהים ואיזה בר מזל מי שזכה בנתח הקרקע הזה. ואז הוא חייך והודיע שכל הרכס הזה בבעלותו. בתוך שמונה שניות כבר החלפנו מחמאות והוא הסביר לי איך רכש את המקום עם אחיו ושהוא ראה אותי מצידו השני של המפרץ בעזרת טלסקופ ובא לברר עד כמה אני עושה לו בלאגן ברכוש. נו. אז לבחור קוראים טום והוא שמח להצטלם ולצלם אותי. נפרדנו בלחיצה וחיבוק (יש כאן סוג של חיבוק גברי שאני מתחיל לקלוט, נותנים יד ימין בזווית כלפי מעלה מושכים את זה שלפניך אליך כך שהידיים תקועות ביניכם בחזה ועם היד השניה נותנים טפיחה אחת בלבד בגב של זה שמולך. ורצוי להשקיע בכך את כל הכוח שבעולם. מעניין).

     

    ואז הבחור אומר לי: "תגיד, נכון שהיית איש צבא?" אמרתי לו שאצלנו כולם עשו צבא, זה לא ביג דיל. "לא", אמר, "ידעת לצאת מהמצב".


    הנוף מערבה מביתו של טום 

     

    לילה קר בפארק

    הלילה באיזור הזה צונח לאט, אפשר לעקוב אחרי השמש נעלמת לתוך המתז הלבן והמסנוור שיוצרים רסיסי הגלים, עד למרחק גדול בתוך הים. הכל נצבע בכתום חם ומלטף. שעתם הגדולה של צלמי הטבע. גם בזכות שעת חסד, בה בעלי חיים תרים אחרי ארוחתם האחרונה ליום וגם מעצם מיקומה הנמוך של השמש, התאורה האדמדמה וזוויתה מעניקים איכות צילום ייחודית. השעה היתה כבר חמש אחה"צ כשהגעתי לפאתי העיירה מנצ'סטר.

     

    ביציאה מהעיר היה שלט על איזור קמפינג. בתחילה נכנסתי לאתר פרטי שהפגין את מלוא איכויותיו השליליות: מאות אנשים צועקים, ילדים בוכים, חנות גלידות ודונאטס וצפיפות איומה. איני מבין למה אנשים באים לקמפינג כשהם גוררים הכל מהבית ובסה"כ מתמקמים בשכונה ארעית, צעקנית ורחוקה מהטבע ממש, כשהם מבלים את הזמן מול הטלוויזיה שבתוך הקראוון (וגם משלמים 40 דולר לראש ליום).

     

    לאחר סיבוב מהיר במקום יצאתי לכיוון הפארק הציבורי, בו אדם יכול להעמיד אוהל או קראוון. לרשותו - שירותים בוהקים, מים זורמים, שולחן קק"ל, וזהו. משלמים ששה דולרים לתוך מעטפה אותה משלשלים לתיבה בכניסה ושומרים על הספח. הקמתי את האוהל שקניתי. לילה צנח על המחנה - וגם הטמפרטורות צנחו. באמצע הלילה התעוררתי לשאגת משבי רוח שבאו מהים, צליל שאני זוכר רק ממארבים בלבנון (סליחה על הקונוטציה). הקור פשוט חדר כל סדק. התכסיתי בכל מה שידי תפסה: במעיל. במגבת. בכיסוי האופנוע ואפילו בחבילת הטישו ובכפכפים. איזה קור. אך כמי שיודע לתת לעצמי פקודת שינה, סגרתי סוויץ' ושלום עד הבוקר.

     

    ובבוקר, כאילו כלום. שמש עליזה באה למשמרת שלה בלי להתחשב בהילוללה שהיתה כאן בחשיכה. איזה יום נפלא זה הולך להיות. העמסתי הכל, שוב בהתאם לנוהל קשוח וקבוע של אריזה. ויאללה צפונה.


    קמפינג באזור מנצ'סטר, קליפורניה

     

    בפרק הבא: הכניסה לאורגון. תקלות ראשונות ומקצה תיקונים כואב באופנוע, לילה לא מתוכנן במוטל. פגישה עם אנשי משטרה. עם רד-נק גזען חמוש בשוט-גן שעוד רגע והייתי הופך אותו לציוני נלהב ותורם לגמ"ח. פגישה עם ערן וסינטיה שקראו על המסע הזה ב-ynet וגרים בגן-עדן פרטי כאן באמצע היערות של מדינת וושינגטון. סיפור ההגעה לסיאטל, מעוז הגראנג' העולמי וביתם של ג'ימי הנדריקס, סנטנה, נירוונה ולהקת פרל ג'אם. וההכנות לחצייה לתוך קנדה.

     

     

    • לכתבות הקודמות:

    עליי ועל המסע

    הנחיתה בארצות הברית 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כל הציוד טרום האריזה
    צילום: יוני בן-שלום
    דווקא בחור חביב. טוני
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים