חוצה אמריקות: היציאה לדרך

הטיסה הישירה לאטלנטה נמשכה 12 שעות, איני יודע לכמה מכם יצא לבלות בעמדת שמירה או תצפית במשך השירות הצבאי במשמרת בת, נאמר, חמש שעות. או קיי... קחו שבע שעות. לא כזו הממוקמת מול נוף או סתם חלקת אדמה, יום או לילה, על מגדל שמירה או פטרול, אלא בעמידת דום מול קיר במרחק 34 ס"מ בו נטוע מסך ממנו בוקעים כל הסרטים שכבר ראיתם, לידכם איש לא רזה שנוחר ללא התראת "רימון!", ומהצד השני אשה שראשה נופל על כתפכם ללא קריאת "טימבר" ולא נעים לכם לבקש לעצור את המופע הזה, רק כדי למנוע מהשלפוחית להתפוצץ עצמה לדעת.

אז ככה, אל תבנו על אוכל צמחוני בטיסות, טוב יותר ללעוס את המגזין של המוצרים ללא מס למות מרעב. שנית, לא ברור איפה עברו מתכנני עיצוב הפנים של החברה הזו הדרכות בנושאי נוחות. אולי במוזיאון דה סאד, או אולי בגואנטנמו. אבל ברצינות. מי שם במנהל התעופה אחראי לשים גבול להתעללות הזו של צמצום הרווח בין השורות. לא ייתכן שכל שנשאר לאדם בגובה ממוצע הם 8 ס"מ, לקיים את עצמו במשך 12 שעות. אפילו אם זה במחיר מבצע...

אני והחבר החדש למסע (צילומים: יוני בן-שלום) 

זהו, הכעס עבר - הכיף מתחיל. באטלנטה עברנו הציוד ואני בדיקה יסודית. אני נתבקשתי לתת טביעת אצבע וצילום פני מול פקידת ביקורת הדרכונים. לא נשאלתי שאלות מיותרות. וסיפור תכנית המסע שלי העביר בעיניה זיק קליל. זו היתה מעין פתיחה לעשרוות וריאציות של תגובות מאנשים שנחשפו לתוכניתי. לרגע מהססים ואז מבקשים ממני להיזהר ומייד מבקשים להצטרף או לחילופין לקחת את הבעל/אשה/בן/שותף שלהם (בקיצור כל מי שלדעתם צריך פירוק והרכבה מחדש, במקרה הטוב).

התיק הענק שהכיל את הציוד למסע נלקח במסוע ונבלע לתוך חדר אחר, שם עבר שיקוף ופירוק שעל התרחשותם למדתי מאוחר יותר, כשפתחתי אותו ומצאתי בו מכתב מנומס המסביר לשם מה הם עשו זאת. הכל היה במקום, מקופל ומסודר וכלי העבודה והחשמלים השונים מגולגלים כמו בבית מרקחת. כל הכבוד.

נסיעת ניסיון

התארגנות על קו הזינוק

בשבת סיימתי שישה ימי התארגנות בעיירה ברקלי בצפון מזרח סן-פרנסיסקו. ביום הראשון לנחיתתי אחה"צ טלפנתי לסטיב איתו דיברתי כבר לפני שבועיים, לאחר שסיננתי את המודעה שלו מתוך כתשע רלוונטיות אותן מצאתי באתר מכירות של אופנועים משומשים באיזור סן-פרנסיסקו. סטיב היה לדעתי כבר מיואש ובקולו נשמע צליל של חוסר אמונה שאני אכן כאן, 17 ק"מ מביתו. על פי בדיקות שעשיתי ידעתי ששוק האופנועים המשומשים באיזור קיבל חזק בראש מהמצב הכלכלי החדש. המחירים צנחו ורוכבים רבים עסוקים בניקוי אורוות.

לכן השוק גדוש הצעות שכבר בבסיסן הן זולות ועוד ניתן למשוך כלפי מטה. המחיר הנדרש עמד על 12,750 דולר לדגם משנת 2005 יד ראשונה. הדבר הטוב המרכזי בהצעה היה בשני תחומים משלימים. האופנוע היה גדוש מטען מרשים של תוספות כגון בולמים מקצועיים, מנופי שליטה ומיגון ייחודי. הכל עולה כסף, והרבה. ועוד חוכמת רחוב: לאורך קריירת קניית הרכבים מיד שנייה למשפחה שלי, למדתי להעדיף לקנות אותם בשכונות מבוססות יחסית, שם הרכבים מתוחזקים טוב יותר ובדרך כלל מאובזרים טוב יותר, ולבסוף, גמישות המוכרים נדיבה יותר מעצם היות כיסיהם עמוקים מעט יותר.

הכלל הזה חל גם במקרה הזה ובגדול. ביתו של סטיב שוכן בלב יער עבות וכביש ממש חדש מתפתל לחצר ביתו. בחניה עמד כבר אופנוע חדש וזה שעמד למכירה נצץ (מדי) בפינה השנייה. לאחר בדיקה מקיפה שעשיתי לחלקיו החשובים יצאתי לרכיבת ניסיון ומייד הרגשתי כי זה יהיה חברי למסע. איני מוצא מקום להתהלל ביכולת המיקוח שלי, אבל יצאתי לא רע בכלל.

רק אני והגלשן שלי

תשתית היא דבר חשוב

לא חוכמה גדולה כל כך לנחות בעין הקיום הנינוח של החוף המערבי בארה"ב. יש כאן כמעט הכל - חנויות מתמחות, נקודות שירות בכל נושא שאני זקוק לו, שמש מלטפת ואפילו אחות וגיס שהפכו להיות עוזרי האישיים בכל תהליך ההתארגנות. אני גר בביתה של שירלי בלב ברקלי, נהנה מחיבורי חשמל, מיטה חמה ודחיסת מזון בכמות פלילית ממש. ובמקביל שלמה מתרוצץ איתי סביב קניית רישום ואיבזור האופנוע, כשאני רואה בעיניו את שמחת העשייה ואת אכזבת אי יכולתו לצאת איתי.

בברקלי שוכנת אוניברסיטה שמעניקה למקום נופך ייחודי. יש חשמל חיובי באוויר. שקט מנומס רווי בתי קפה, אופניים וסגנון לבוש איום ונורא. בכבישים יש יותר וולוו סטיישן ומכוניות סאאב, סמלם של המתוחכמים, ופחות רכבי שטח ענקיים, סמלם של הנובו רישים, וממש מעט רכבים יפניים, סמלם של אלה שחיים על הקרקע. אך יותר מכל דבר אחר, יש כאן תחושה של רטרו המתקיים בטבעיות על ציר זמן משלו. מזג האוויר מוזר גם הוא, במשך היום חם מעל 22 מעלות ולקראת הערב גולש לכאן אוויר קפוא ממש מכיוון צפון-מערב.

יצאתי לרכיבת יום בגבעות שסביב העיירה. ואיזה נוף... חמוקי בוטרו עגלגלים, וביניהם ערוות חורש כהה וכבישים מסתלסלים בינותיהם כמו שיר. שלמה על ההרלי דייווידסון הנוצץ שלו ואני על האופנוע הפחות-נוצץ, שזה אך קניתי. הלכנו לבדוק שהכל עובד לטובתנו. יצאתי עם מינימום הכרחי. טרם רכשתי מגפי רכיבה. אני מחכה להגיע למדינת אורגון בעוד יומיים. שם אין מיסוי על אופנועים וציודם (הבנתם את זה?) מה שיכול לחסוך כסף רב.

חמוקי בוטרו עגלגלים וביניהם ערוות חורש כהה

בינתיים אני מבין שעלי לוותר על כמעט חצי מהמטען שסחבתי מהארץ. גיליתי גם שהשארתי את מצלמת הוידאו בבית, ממש בהיסח דעת של יציאה חפוזה למכונית. מה שתקע אותי עם ציוד צילום כבד ומיותר. וכן עודף ספרים (ספרי הדרכה לטיולים שמשקלים מעל 3 ק"ג צריכים להיאסר ע"פ חוק) אז התחלתי לחלק ספרי מתנה לעדת הישראלים שאני נתקל בהם כאן. חפצים מיותרים כמו ביגוד מיותר, כלי עבודה עודפים וכלי בישול מוגזמים נכנסו חזרה לתיק הגדול שיישאר כאן מאחורי.

באחת הפינות של הישוב המנומנם פגשתי ברמי גלבוע (כן, כן, ההוא) המטייל באזור עם דורית בקראוון. גם הקפה היה נהדר.

פרפרים בבטן

כשלמדתי במקווה ישראל, לפני עשרות שנים, היה לי אוסף פרפרים ששקדתי על איסופו עם כמה חברים. עכשיו אני מתרגש ומרגיש את אוסף הפרפרים הפנימי שלי מחפש אשנב.

ורגע לפני. אף שעדיין לא רכבתי אפילו מטר, נדהמתי מעוצמת התגובות להן זכיתי. גם בכמותן וגם במטען הרגשי שנשב מהן לעברי. קיבלתי מאות מיילים לדואר האישי שלי ומאות תגובות לטור שכתבתי כאן ב-ynet ובבלוג המיוחד שפתחתי למסע הזה. אנשים ששמעו אותי מתראיין ברדיו אצל אבי אתגר בשבת ברשת ב' (הכוונה להתראיין פעם בשבוע בשעה 13:30 לאורך המסע כולו) ומצאו דרך לבקש את השיר שלי שהוקרא שם ויש ששלחו לי משיריהם.

היו גם מי שטרחו לציין שכל זה אינו נראה בעיניהם כלל ואפילו איתם אני מרגיש נפלא. עשיתי גם להם משהו.

עשרות ישראלים בארץ וממדינות לאורך הציר המתוכנן, וגם אמריקנים, ארגנטינאים ומקסיקנים, הציעו לי כל עזרה שאדרש לה - החל מאירוח מלא והמשך בעזרה בביורוקרטיה ובאדמיניסטרציה. אני לא כל כך יודע מה עושים עם עוצמה כזו של נכונות, התלהבות ועזרה, אני רק יודע שזה ריגש אותי, את בנותיי ואת גלי, אשת חיי, עד עומק חדרי לבנו. אני מרגיש שזו הולכת להיות התחלה של התמודדות נפלאה.

אני יוצא לדרך.