שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרננדו כוכב עליון
    מה הופך את פרננדו פסואה, משורר פורטוגלי מתחילת המאה, ליוצר שלא מפסיקים לתרגם אותו גם בארץ, ולמישהו שנוגע גם באלו שלא קוראים. יורם מלצר, מי שתרגם לעברית חלק מיצירותיו, מנסה להסביר

    פרננדו פסואה הוא אחד מעמודי-התווך של התרבות הפורטוגלית; איקונה לאומית שדמותה נראית בכל עבר ברחובות ליסבון, בגרפיטי, בפסלים, בקטעים משיריו המופיעים בכל מקום. הוא יוצר שנקרא ומצוטט ונלמד ומנותח מכל כיוון אפשרי.  

    אלא שהתופעה אינה מוגבלת רק לפורטוגל; פסואה הוא אחד המשוררים הנקראים ביותר בעולם המערבי כולו.


    פסואה. תופעה עולמית שלא נפסקת

     

    הוא נקרא על-ידי חובבי שירה, אבל גם מרטיט את לבם של קוראים שבדרך כלל אינם פותחים ספרי שירה, ואף כאלה שבקושי קוראים בכלל. כך קורה גם בישראל מזה יותר מ-15 שנה, מאז החלו לתרגם מיצירתו לעברית. אז מה יש בו שהופך אותו לכה ייחודי ומפתיע?

     

    ראשית, צריך לזכור שכשמדברים על פסואה מתכוונים למעשה לפחות לארבעה או חמישה משוררים: אלברטו

    קאיירו, ריקרדו רייש, אלוורו דה קמפוש ופרננדו פסואה עצמו הם הבולטים בעולמו המיוחד של פסואה, שברא מתוכו עשרות כותבים.

     

    קוראי "ספר האי-נחת", שזכה להצלחה עצומה גם בישראל, מכירים את ברנרדו סוארש, עוזר לרואה חשבון בעיר ליסבון, אותו לא-סופר שמקבץ קטעי פרוזה שהם "כל מה שאינו ראוי לפרסום", בעוד שלנגד עיניו יושב במסעדה וכותב וכותב סופר אמיתי, דמות שמתוארת כפרננדו פסואה עצמו, בעיניו של ברנרדו סוארש. במלים אחרות: הצלחתו של פרננדו פסואה היא בעצם אינה הצלחה של איש אחד.

     

    תיבת האוצר

    עם מותו של פסואה התגלתה תיבה שהוא הותיר אחריו ובה יותר מ-27 אלף דפים כתובים, מין "גניזה" שיש בה הכל. כך התעצמה עוד יותר ההבנה ש"פרננדו פסואה" הוא עולם גדוש ומאוכלס בצפיפות, מעבר להיותו אדם ספציפי. לכן הצלחתו היא גם במובן מסוים הצלחת אותו עולם שהוא הפיק מתוכו, האל והשדים יודעים כיצד.

     

    כלומר, איננו עומדים כאן בפני הצלחה אישית אלא בפני הצלחה של רעיון ושל ביצועו. האיש עצמו הרי מוכר לקורא הממוצע בכתביו רק מעט מאוד. קשה להכיר אותו מחוץ לכתביו. תצלומים, פרטים ביוגרפיים בסיסיים וכיו"ב אינם שופכים אור רב ביותר על האיש שנראה כמועמד מוצלח ביותר להיות "איש ללא תכונות".

     

    פסואה נולד ב-1888, מת ב-1935, בלי להותיר אחריו צאצאים ולאחר שפרסם מעט. הוא בילה את שלושים שנותיו האחרונות בליסבון וככל הנראה לא יצא ממנה בכל אותה תקופה. לבוש חליפה שחורה, מרכיב משקפיים, חובש כובע ומעוטר בשפם שחור, פסואה התהלך ברחובות ליסבון וכתב ללא הרף. הייתה בחייו אישה, אופליה קיירוז, שמהות הקשר ביניהם אינה ברורה (לדעת רבים הם מעולם לא "מימשו" את היחסים). ולאופליה הוא כתב בפשטות: “תסלחי לי, לא יכולתי אלא לכתוב".

     

    האנטי גיבור האולטימטיבי

    למעשה, פרננדו פסואה הוא אנטי-גיבור, ולא הוא החשוב כאן אלא יצירתו המתחלקת לשתיים: הדברים שהוא כתב כפרננדו פסואה וכעשרות המשוררים שלו; והמעשה שהוא עשה ביצירתם של אותם משוררים. “ספר האי-נחת", למשלף מחולל אי-נחת בריאה, מכוננת, הופכת-עולמות בחיי הקוראים בו.

     

    מכלול משורריו העניקו לנו יצירות-מופת של אקזיסטנציאליזם לצד ניאו-קלאסיקה, של הומור אירוני לצד

    כאב אינטימי המוכר לכולנו. הוא עוקץ את הלכי הזמן וגם מחפש את עצמו בהם, הוא מיסטי וגם ספקן, מלא הוד וגם חוצפן, הוא רומנטי וחולם וגם פוליטי ומהפכני. וכל העת - הוא משורר נפלא.

     

    אלא שאם רק בכך היה מדובר, פסואה היה כוכב ענק בקרב אוהבי השירה, אותו "קומץ" חיוני, חיובי, חשוב, שקורא בשקיקה גם את רילקה ולורקה ודן פגיס ודוד אבידן. אלו הקוראים המובחרים שנושאים בלבם את מה שהם קוראים - “הקהל הבטוח" של מופע השירה בעולם של ראשית המאה ה-21. קהל נאמן, וקטן מאוד.

     

    אולם העניין הוא בכך שפסואה "הצליח" לפרוץ את גבולות קהילת העילית הזאת ולהגיע, כמו ספינת החלל Enterprise ב"מסע בין כוכבים", ל"מקומות שאיש לא הלך אליהם מעולם". פסואה הגיע לתרבות הפופולרית, לגרפיטי, לקולנוע, לאינטרנט, לעולמם של יוצרים בני דורנו בכל תחום אמנות שאפשר להעלות על הדעת, מהפרוזה של סאראמאגו וטבוקי ואנטוניו מוניוס מולינה ועד לבלוגים של חסידי ה"רוחניות" והעידן החדש. למה?

     

    בעידן שמערבב בין יוצר ויצירה, פסואה הוא מכלול שלם שאינו דורש להפריד בין השניים. נוכח הגישה הפוסט-מודרנית הקיצונית לפיה "אין יוצר" אלא יש רק "קריאה", עולמו של פסואה מציע מצב נוח מאוד, כך שכל אחד יכול למצוא את עצמו בעולם הנפתח לפניו. פסואה מאפשר לנו לחוות את התחושה הזאת מכל כיוון שנגיע אליו. הוא לא רק מעולה, הוא גם מגוון דיו, ופעמים רבות גם נגיש מאוד.

     

    נביא הזעם

    כמו כן, פסואה הוא מעין נביא של המאה ה-20; הוא רואה את אבדן המחבר בתודעת הקורא, הוא צופה את "יצירת האמנות בעידן השעתוק המכני", הוא מדבר על אבדן הקריטריונים ועל הפופולריזציה של התרבות ואף על נפילתה לידיים גסות של המון נבער.

     

    הוא מדבר על כל אלו וגם מציע לנו את עולמו מלוא-חופניים, בלי לנסות להתבדל ולהתבצר מפני הזמנים

    המשתנים. כך אנו חווים אותו היום, כשמפרסמים עוד ועוד מכתביו, מאותם דפים שהוא הותיר בתיבה הכבדה. פסואה האיש מת ב-1935, אבל לתיבה יש חיים ארוכים. תהליך הפרסום והתפוצה של כתביו ברחבי העולם ממשיך עד היום ועתיד להימשך עוד זמן לא מועט.

     

    כך מתקיים מצב שבו פסואה הוא יוצר דינמי, שעולמו הספרותי והרעיוני עובר תמורות, משנה פרספקטיבה ועוזר לקורא למצוא את מבוקשו בעולם הדומה למשחק ה-D&D: אתה נכנס מכניסה אחת, מתחיל ללכת, נתקל במכשולים ובכלים שימושיים, אתה בוחר כיוון חדש, ממשיך ללכת וכך עד אינסוף לכאורה. 

     

    “עולם פסואה" הוא מבנה גדול, מסתורי, פתוח לחקירה, משתנה ומלא הפתעות. מה יכול להיות מתאים מכך לקוראים הרגילים לקפץ מאתר לאתר באינטרנט, ללכת לפי קישורים שמתגלים בדרך, לדלג, לחזור, לגלות עוד, ללכת לאיבוד, וכל העת למצוא משהו בעל ערך. לעידן הקליפי, הקופצני, מחפש-המשמעות בדקה או שתיים, פסואה הוא המבוך המושלם, המציע משהו חדש בכל רגע, ומעניק תמורה ללא יוצא מהכלל. בקיצור: פסואה הוא אינטרנט של ספרות.

     

    יורם מלצר, סופר, מתרגם, עורך, מבקר. תרגם לעברית עשרות ספרים בעיקר מפורטוגזית וספרדית. בין היתר תרגם את "הבנקאי האנרכיסט" ו"ספר האי נחת" של פסואה. לאחרונה יצא תרגם חדש שלו ל"חנות הטבק" של פסואה בהוצאת רימונים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פסואה. חליפה, משקפיים, כובע ושפם
    עטיפת הספר
    ליסבון. פסואה בכל עבר
    צילום: איי פי
    7 לילות
    מומלצים