שדרות היא לא הוליווד
ב"18 קילומטר", סרט גמר שהפך להפקה באורך מלא ומוצג בימים אלה בסינמטק תל אביב, משרטט הבמאי הצעיר אבי לוי את הקו הנעלם שמחבר בין עזה לשדרות. "רציתי ליצור סרט שמדבר מתוך שדרות ועזה ולא עליהן", הוא אומר
סרט הגמר של אבי לוי אמור היה להציג עוד סיפור אהבה אופטימי. קצין בקבע מתאהב באם חד הורית אחרי שנים של בדידות. אבל כשאתה לומד במכללת ספיר שבנגב ומתגורר באחד מקיבוצי עוטף עזה, תרצה או לא תרצה, נפילות הקסאם וכריזות "צבע אדום" ימצאו את דרכן לתסריט. מה שהתחיל כהערות במאי שוליות לאזכורי סאונד שמהדהדים את המרחב בו מצולם הסרט, נהפך עם ההסלמה בירי לפני כשנתיים, לגיבור מרכזי בעלילה.
"18 קילומטר" הפך מסרט גמר קצר להפקה באורך מלא, שמוקרנת בימים אלה בסינמטק תל אביב. זהו למעשה הסרט העלילתי הראשון שצולם בשדרות ומביא בלי לייפות את ההיאחזות הכמעט בלתי אפשרית בחיים נורמלים של יושבי קו התפר שדרות-עזה.
"תגידי שזה לא סרט פוליטי", מתעקש לוי להדגיש, וזה נכון. "18 קילומטר" הוא סרט על בני אדם. למרות מיקום העלילה, את המצלמה שלו הוא בחר לקרב לפנים הקמוטות, ללב השבור ולצלקות שהחיים הותירו בגיבוריו.
בחור שובה לב, לוי. התגלגל במקרה לתחום הקולנוע. החיידק דבק בו זמן קצר אחרי שחזר ארצה משהות של שנתיים וחצי באוסטרליה. בקריית גת, עיר הולדתו, הוא לא מצא את עצמו. מתוך געגוע למרחבים הירוקים של אוסטרליה, החליט להקים מאהל עם חבר על גדות נהר החצבני בצפון. הוא גר שם חודשיים, ולפרנסתו עבד בקייקים של קיבוץ הגשרים, שם פגש סטודנטים ממגמת הקולנוע במכללת תל חי שפתחו לו את התיאבון.
"הייתי נכנס לשיעורים כסטודנט שלא מן המניין. למדתי. הכנתי שיעורים. בהתחלה התייחסו אליי כאל עוד בחור שרוט אבל בשלב מסוים זה הפך להרגל", אומר לוי. כשהחליט שקולנוע הוא המסלול שבו הוא רוצה לצעוד, נרשם באופן פורמלי ללימודים. אבל אז הובילה אותו יד המקרה אל מכללת ספיר. "עברנו שם במקרה ואמרנו למה שלא ניכנס", הוא נזכר. "פגשנו בחור בשם רונן עמר, שבדיוק באותו הזמן עבד על 'פיצה משפחתית'. הוא הציע שנעשה סיור במקום. כשסיפרתי שאני מקריית גת הוא אמר: 'פה אתה צריך ללמוד'".
"18 קילומטר". סרט הגמר הפך להפקה באורך מלא
לוי החליט לשנות כיוון. "ארזתי את עצמי ותוך כמה ימים הגעתי לשדרות. לא היה לי מושג שנופלים שם קסאמים. ב-2004 התקשורת לא ממש התעסקה בשדרות, למרות שהקסאמים נפלו בלי הכרה. כל כמה ימים היתה אזעקת 'צבע אדום' ואני לא הבנתי מה קורה. לוקח זמן להתרגל לשדרות, גם אם נולדת בקריית גת".
מדרום תצא הבשורה
אחרי שנים בהן ניסה בכל כוחו להתכחש לדרום בו נולד ולברוח ממנו, לוי חזר הביתה. "אם בהתחלה חשבתי שאני הולך אחורה, פתאום הבנתי שהדרום הוא הבית. מצאתי מקום שבו אני מרגיש טוב עם עצמי. יש משהו דומה מבחינה אנושית בין המקום שבו גדלתי לשדרות מבחינת החמימות, העצבים החשופים, חוסר הסבלנות והחמלה. אחרי שנים בגלות, גיליתי שכל הדברים שמהם ברחתי חסרים לי".
את כל הדמויות בסרט לוי ליקט מתוך הביוגרפיה הפרטית שלו. גם הטקסטים, בחלקם, הם שברי משפטים ששמע ברחוב. "תוך כדי כתיבה, משהו שישב עמוק בפנים התפרץ", הוא אומר. "בעצם כל הדמויות הן אנשים שפגשתי. כשהייתי זקוק להשראה רצתי לאיציק, מלך הפלאפל של שדרות שיושב ליד הסינמטק, ודיברנו. הוא היה זה שאמר לי שלפני שנפל הקסאם הראשון בשדרות, אנשים היו הולכים בעיר לאט ועם הראש למטה. עכשיו, כשהקסאמים הפכו לשגרה, אנשים עדיין הולכים לאט, אבל הראש שלהם בשמיים. זה נכנס לסרט".
למה קראת לסרט "18 קילומטר"?
"כי זה מרחק האבסורד שבין תושבי שדרות לתושבי עזה. למען האמת, זה לא מדויק. המרחק בין עזה לשדרות הוא 13 קילומטר, אבל כשכתבתי את התסריט טעיתי והטעות השתמרה. בגלל ש-18 זה חי בגימטריה וכיוון שהסרט מדבר על חיים ומוות, החלטתי להשאיר את הכותרת".
מתוך הסרט. הסיפורים והדמויות שאובים מהחיים
מרחק האבסורד ושותפות הגורל בין תושבי עזה לשדרות מקבלים ייצוג חסר תקדים על המסך הישראלי בסרטו של לוי. הזיקה בין שני המקומות סימביוטית ובמובן זה מדובר באמירה קולנועית אמיצה, משמעותית ויוצאת דופן. בין הדמויות שמרכיבות את הפאזל האנושי שלוי רקח ישנו חסאן (ג'מיל חורי), בחור עזתי שנאלץ לשתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראלי כדי להציל את בתו ולעקור עם המשפחה לשדרות.
"יש 500 משפחות של סייענים פלסטינים שגרות בשדרות", מהמם לוי עם נתון שאיכשהו לא קיבל בולטות לאורך השנים. "האנשים האלה חיים בשדרות, מטר מעזה, נופלים עליהם קסאמים והם לעולם לא יוכלו לחזור הביתה. המרחק והקרבה, השסע העמוק בין שתי הנקודות הגיאוגרפיות האלה, זה הזוי".
השגרה שמאחורי הקסאמים
לוי נחשף לנושא כשעבד בפרויקט פר"ח. "עבדתי במשך שנה עם משפחה של משת"פים. לימדתי את הבת, שהיתה אז בכיתה ב' ובקושי דיברה עברית. במשך הזמן הקשר עם האבא התחזק. הוא דיבר על האהבה לעם שלו, על הגעגוע לריח של עזה ולחיים שהיו. למרות שעזה רחוקה מגן עדן, הוא רצה לחזור אליה אבל לא היתה לו ברירה. הבת שלו חלתה והוא רצה להציל אותה. כוחות הביטחון הציעו לו טיפולים בסורוקה והוא נשבר".
הסיפור של חסן נכנס לסרט כמות שהוא. הוא לא היחיד.
"רציתי ליצור סרט שמדבר מתוך שדרות ועזה ולא על שדרות ועזה. בכל התקופה שגרתי בשדרות הרגשתי שהסיקור התקשורתי מדבר בקלישאות ובנתונים יבשים. התקשורת לא ניסתה אפילו להיכנס לחיי היומיום שמעבר לקסאמים, לקונפליקטים אנושיים כמו אהבות, אכזבות, תקוות. אנשים שוכחים שהמצב כפה את עצמו על החיים בין שדרות לעזה".
מתוך הסרט. "אי אפשר להתפרנס מקולנוע בשדרות"
לוי, כמו מרבית הסטודנטים במגמת הקולנוע בספיר שהתגוררו במהלך הלימודים בשדרות ובישובי האזור, התאהב במקום וביקש להיאחז בו אבל נאלץ לעזוב ולא בגלל הקסאמים. "סטודנטים מגיעים למכללה, מתאהבים במקום ורוצים להישאר", הוא אומר.
"הבעיה היא שבדרום אין אפשרויות עבודה, אין דרך להתפתח ואם אתה רוצה להתפרנס אתה נאלץ לעזוב. לי לא היתה ברירה".
אתה מתגעגע?
"מאוד. אני רוצה לחזור לאותה החמימות שברחתי ממנה כילד. אני חי במרכז כי הלכתי ללמוד קולנוע במקום ללמוד מקצוע אמיתי. אני חי במרכז כיוון שקשה להתפרנס מקולנוע בארץ. אני לא איש שדוחף את עצמו ובתעשייה הזו אני מרגיש קצת זר. עכשיו אני יושב וכותב תסריטים כניסיון להגשים את עצמי מבחינה אמנותית, אבל מכין את עצמי במקביל לאכזבות שיבואו".
ואם כבר אכזבות - הסרט שלך לא משאיר מקום לתקווה.
"שדרות היא לא הוליווד. הייתי יכול לייצר Happy End, אבל זו לא המציאות. הרגתי את הרגע בסרט. הרגתי את היום מתוך תקווה שמחר נתחיל מחדש. זו התקווה שלי. אנחנו חיים במקום שבו טראומות במרחקים ארוכים מעוררות זיכרון לטווח קצר. המלחמה נגמרה וכבר לא מדברים בכלל על שדרות ועזה. אני לא חושב שהסרט שלי ישנה משהו, אבל הוא יראה את המציאות כמו שהיא משתקפת דרך העיניים שלי בצורה הכי אכזרית - ואם הסוף כל כך רע, אולי גרוע מזה כבר לא יהיה".
