שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אנשים באמצע הדרך

    הוא בסך הכל רצה לצלם את הנהר, אבל מצא את עצמו מואשם בכך שיש לארצות הברית נשיא מוסלמי. לפחות השריף היה בעד ישראל. יוני בן-שלום ממשיך לחצות את אמריקה

    כבר בשיעורי האנגלית בבית הספר הבנתי שאנגלית כמו אנגלי או אמריקני או אוסטרלי לא אדבר לעולם. כלומר, לא באקצנט הנכון ובלי הסלנג המתאים. מאז שהגעתי לצפון אמריקה, גיליתי שדיבור אנגלית בסגנון מעט עילג הוא דווקא נכס. זה בעצם נשק יום הדין שלי.

     

    בקטע פתיחה של כל דרמה זורק התסריטאי סיטואציה מעוררת סקרנות. גם כאן, במפגש שלי עם אנשים, המבטא המאוד מוזר תופס אותם, מסקרן, מעודד שיחה ועניין.

     

    בשלב מסוים החלטתי לחתוך מקו החוף (כביש 1) מזרחה לתוך מרכז מדינת אורגון. למעשה הייתי חייב להגיע לאיזו סוכנות מסודרת של יצרן האופנוע שקניתי, כי גיליתי שיש בעיה בהנעה, המחייבת העברת ההילוכים ל"ניוטרל". על פי נוהל ההתנעה שלי, זה בעייתי ומסוכן (אם המנוע מפסיק תוך נסיעה בתנאים קשים, אין לי זמן לעתים לחפש את הניוטרל כדי להניע שוב. אני חייב התנעה מיידית).

     

    הגעתי עד Reedsport. ושם פניתי ימינה מזרחה, בצמוד לנהר Ampqua שזרם משמאלי כמו מתוך איזה ז'ורנל לתיירות גיאוגרפית: הרים מיוערים בצפיפות גולשים ממש עד לשפת הנהר איטי שרוחבו כ-250 מ' ובינותיהם בתי עץ מבצבצים ברוגע שנראה למרחוק. יש כאלה הניצבים ממש על שפת הנהר עם מזח עץ קטן וסירה קשורה אליו. הכל בצבעים חזקים וחד משמעיים של ירוק, כחול, לבן ואדום.

     

    חלפתי על גשר מעל לנהר והוא עבר לצד ימין של הכביש בו רכבתי. לאורך הכביש גדלות שדרות עצים שמביניהן מבצבץ הנהר שכל כך ריתק אותי. רחב, רגוע ומשקף כראי את הנוף שנישא מעליו. לא יעזור, אני חייב למצוא פירצה בשדרות האינסופיות ולהתקרב אליו. 


    הרים מיוערים ובתי עץ (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    ג'רי והרובה נגד העולם

    בהחלטה של רגע נכנסתי בפנייה מסוימת ימינה. הגעתי לשורת וילות שהזכירו את בית הממתקים של הנזל וגרטל. הכל נקי, חדש, גזום, צבוע, מוברש ובוהק עד אימה. מי גר בבתים כאלה? בטח יש להם מכשיר שמאפשר הליכה באוויר, כדי לא לגעת בכלום, שיישאר כמו תמונה. ככה רכבתי לי עד לקצה שורת הבתים. מבין הסבך יצא לפתע גבר מזוקן, רחב וגבוה, נושא בשתי ידיו רובה צייד. הוא נעמד בפישוק וראשו מוטה מעט הצידה בסגנון "אר יו טוקינג טו מי?"

     

    עצרתי בניחותא. הסרתי את הקסדה, דוממתי את המנוע וקראתי לעברו: "הי, מה שלומך היום?" בעגה מודגשת של מישהו ממש לא מכאן. ראיתי שוב את הפרצוף הזה שבבת אחת נופלים לו כל הפיגומים. האיש איבד כמה סנטימטרים בשנייה עקב יציאת האוויר מריאותיו וקנה הרובה הונמך.

     

    לא חיכיתי. "תגיד", המשכתי את המיצג, "יש מצב שאני יכול להתקרב איפה שהוא לנהר לצלם כמה תמונות?" הוא ניגש אלי ונבח באמריקאית הכי מאנפפת שאתם מעלים בדעתכם כל מיני מילים מחוברות לאיזה רצף בלתי מובן של דיבור מהאף: "אתם כל רוכבי היצרן הזה, נקבות. פוסיז. רכיכות. הומואים..." או. קיי. הבנתי ברגע איפה אני. "סליחה, אדוני, אולי אתה יכול להסביר לי מה זה הומואים? דרך אגב, אני מישראל, קוראים לי יוני". הושטתי אליו את ידי תוך ירידה מהאופנוע. הוא שלח יד בשרנית ללחיצה רטובה והססנית. מה לעשות, תרגיל לחיצת היד שלי עובד תמיד. כלומר לא תרגיל, אלא חיישן מצב. לחיצת יד עם אדם זר היא אצלי הגשש הכי חזק לקרוא אותו בשנייה. אני מכור לשיטה הזו.


    ג'רי וחברו הטוב

     

    הגעתי למסקנה שהוא מת מסקרנות. אבל הוא המשיך בשלו: "אתם, כל היהודים עם הכסף שלכם, קונים את האופנועים הכי יקרים". שתקתי. הקשבתי. ואז שאלתי לשמו. "ג'רי, מה תאמר אם אספר לך שקניתי את האופנוע מהלוואה שלקחתי בבנק. ואגב, של מי שלושת הטנדרים הענקיים האלה כאן?" טוב, לא אכתוב לכם מחזה. השיחה התגלגלה ולי לא היתה כוונה להאריך, כי רציתי כבר להגיע לעיר יוג'ין. אבל הוא המשיך: "אתם כולכם שם באירופה ומדינות ערב גונבים לנו את הכלכלה והצלחתם לשים לנו נשיא מוסלמי". בסך הכל רציתי לצלם את הנהר.

     

    לאחר כמה הסברים על עובדות במזה"ת נראה לי שהצלחתי לקלף ממנו עוד כמה שכבות, עד שבסוף הוא איפשר לי לצלם את הנהר מחלקתו הגובלת בו. לפני שעמדתי לעלות על האופנוע ג'רי ניגש אלי קרוב, ואמר לי שבסך הכל הוא אוהב את ישראל, הוא שמע פעם "שיש בה חלוצים". מה קורה כאן לאנשים? למה הם בסוף ניגשים אלי ומגלים לי שהם בתוך תוכם אוהבים אותנו. מה, זה סוג של סטייה?

     

    השריף דווקא בעדנו

    המשכתי בנסיעה דרך כבישים צדדיים כשיערותיה והריה לא יוצאים לי מהפריים. נחתתי ביוג'ין, עיר מסודרת ושטוחה, לא ראיתי בניין של יותר משלוש קומות. עשירה ונקייה וחבוקה בפלונטר עצום של כבישים רחבים, מכוניות ענק ודשאים עד האופק. זה היה יום חם.

     

    בפיסת צל שמצאתי בשולי קניון אדיר, ראיתי שוטר רכוב על אופניים מתצפת על פינת רחוב. ניגשתי אליו וביקשתי לדעת איך מתנהל שיטור על אופניים. אז זה לא בדיוק שיטור. אופיסר בו ראנקין אמר לי כי בשוטף הוא מסייר בניידת. אבל יש משמרת שבה רוכבים בזוגות בשבילים ומדרכות ברחבי העיר. פשוט מפגינים נוכחות, עונים על שאלות של נודניקים כמוני ובעיקר שורפים קלוריות. זהו חברים, בקרוב כבר לא נראה יותר בסרטים את שני השוטרים האלה בשברולט בפינת רחוב בולסים דונטס. עכשיו האופניים זה הסיפור.  


    קמפינג לשפת אגם

     

    הגעתי לסוכנות של יצרן האופנוע שלי דקה לפני סגירה. לא יעזור, אני תקוע כאן עד מחר. אז הלכתי לישון בסביבה. בבוקר הגעתי לשם והם תיקנו את הבעיה בשנייה וגם עשו צ'ק-אפ לכל המערכות. נפרדתי מ-310 דולר. לפני צאתי מהסוכנות, עצרה ניידת משטרה שאורותיה על הגג זרחו כמו עץ של קריסמס. מתוכה יצא גבר שנראה כמו פרסומת למלבורו. ניגש אלי ושאל אם אני הישראלי שנוסע מאלסקה לארגנטינה. כשאישרתי זאת באוזניו, לא בלי חשש. הוא הציג עצמו כמייקל האסלי, השריף של מחוז דסצ'אטס, ולחץ את ידי באופן שניטרל לי את כל האינטואיציות, כי פשוט נפסק לי הדם עד המרפק.

     

    מסתבר שאופיסר ראנקין השוטר על האופניים, כבר הודיע לכל המשמרת שלו עלי והם עלו על מקום המסתור שלי. מייקל סיפר לי שהוא עבד עם שירותי הביטחון של ישראל ומעריץ את ישראל. באמת היה נעים לשמוע את זה - ולא בלחש, אלא מול כל האנשים במוסך.

     

    קיבלתי כרטיס ביקור עם כוכב שריף מוזהב במרכזו והבטחה שלא משנה איפה, אם אני צריך עזרה - שרק אתקשר. כשפתחתי את המייל יומיים אחרי, חיכה לי ממנו מכתב בו הוא כבר דאג שהקולגה שלו בנוואדה יעשה לי כבוד. טוב. ממשיכים.

     

    רק בערב גיליתי שצילמתי כל היום בלי כרטיס זיכרון במצלמה, ככה זה כשמצלמים תוך כדי רכיבה בשיטת שלוף ולחץ. לא תמיד מצליחים לקרוא את ההבהוב הקטן שמודיע שאין במצלמה כרטיס. אגב, מי שרוצה לעשות מכה, אבל ממש. הנה רעיון לסטארט-אפ. נא להמציא פטנט בו ניתן ללחוץ על כפתור המצלמה ביד שמאל! כן, מצלמות תוכננו לימניים, אבל אופנוען יכול לצלם רק ביד שמאל כי יד ימין מנהלת את המצערת והבלמים. האופנוענים שרוצים לצלם תוך רכיבה עושים אקרובטיקה לא קטנה כדי לצלם. אז קדימה להמציא. ואם יש כבר דבר כזה - נא לטקבק.

     

    אצל ערן וסינדי

    אחד המיילים המסקרנים שקיבלתי היה מישראלי שגר במדינת וושינגטון שאליה היו מועדות פני בהמשך. ערן שמו. הוא קרא על המסע ב-ynet והזמין אותי לעצור אצלו לילה. מה יש להפסיד? נעצור. אף שלוח הזמנים שלי הדוק למדי, החלטתי לסטות מעט מהדרך כדי לפגוש מישהו שנראה מעניין. ערן חיכה לי עם הטנדר שלו באחד הצמתים, והוביל אותי לביתו הנטוע בלב שדות ויערות מוריקים באיזור Yelm.

     

    מה אומר, על אף הדמדומים. הרגשתי את המושג "כפר" בכל החושים. צריפי עץ. גדרות בקר. בית צנוע מלא בחפצים המעידים על אנשים עם תוכן ועקרונות, המון פסלונים ותמונות ורהיטים שמשדרים אינטימיות ואספנות. לא ראוותנית, אלא דוקא צנועה, בסיסית אבל עובדת בסוג של הרמוניה הקרויה אצלי גם "בית חם". סינתיה (סינדי) וערן חיים להם כאן מעורבים בקהילה. ערן הוא בעלים של חלקת האדמה והשניים מגדלים תרנגולות, כבשים ובקיצור חיים. סינדי "התנפלה" על הכנת ארוחה במטבח וניכר שהם מלאי התרגשות מהגעתי. המצלמה תיקתקה ושאלות נשאלו. לאחר כחצי שעה פשוט נפלתי על מיטה שהכינו עבורי שני האנשים הנפלאים האלה.

     

    בבוקר השכמתי לקול קרקור תרנגולות ושריטות חתול בדלת. יצאתי לחצר זורחת בצבעי אביב. סינדי וערן חזרו בינתיים מהעבודה, להיפרד ממני. השארתי בידי ערן חבילה עם דברים מיותרים שהוא הסכים לקחת לארץ בנסיעתו הקרובה. ערן אף ליווה אותי באופנועו עד לצומת היציאה לכיוון סיאטל (תודה שוב ושוב!).

     

    בסיאטל חיכו לי חברים שעושים כאן בענייני עבודה, עופר והגר. מאחר והגעתי יחסית מאוחר, לא הצלחתי לראות את סיאטל. קמתי בבוקר שישי, והבנתי שעלי "לתת בגז". עם כל הרצון לגעת בעיר שהיא סוג של מיתוס מוזיקלי בשבילי - כאן נוסד זרם הגראנג' במוזיקה, שהמייצגים המובהקים שלו הם להקת נירוונה ולהקת פרל גאם, שקירות ביתי ספוגים בצליליהן, כאן נולד ונקבר ג'ימי הנדריקס הגיטריסט שעליו גדלתי, ומכאן יצאה להקת סנטנה - לסיאטל צריך להגיע כדי להיות בסיאטל, ולא לחפף הצצה. ולכן התאכזרתי לעצמי, ארזתי את הכביסה הנקייה והסנדביץ' שהגר הכינה ושוב, הרבצתי לכביש (יענו, אי היט דה רוד).


    ערן וסינדי 

     

    עובר את הגבול (לקנדה)

    בתוך שעתיים עברתי את הגבול לקנדה. כמו כל דבר בצפון אמריקה, גם את הגבול עושים תוך ישיבה ברכב. השוטרת בביקורת הגבולות הציצה מחלון בגובה ישיבתי על האופנוע וקיבלה את פני בחיוך ענייני, שאלה מה לי ולקנדה. רציתי להתחיל ולספר לה על לבלוב היקנטונים בהרי הרוקי ועל ריצוד האור באגמי הטורקיז ב... ופתאום נדלק אור ירוק מולי וכבר נדחפתי לתוך מדינת הענק הזו.

     

    גרגר פצפון שמתקרב לעוד אגדה פרטית: קולומביה הבריטית. שלפי מיטב ספרי הטיולים, חוברות הנשיונל ג'יאוגרפיק וצילומים על אריזות של בונבוניירות, אני אמור לבקר בגלויה אחת בלתי נפסקת של נופי רוגע, הרים מושלגים, נהרות, יערות ואגמי קריסטל. הגעתי לאיזור העייירה הופ (Hope) והחושך נפל בשנייה. כי כשנכנסתי לכביש בינות למצוקי הרוקי'ס, אף שהיה אור עדיין, גובה המצוקים, הפך את הצל שלהם לכל כך כבד, חשוך ומיידי. נאלצתי לדבוק בהחלטה המחמירה שיש לי עם כל המסע הזה. לא נוסע מטר מרדת החשיכה. כך שמצאתי פינה בחניון מקומי ונכנסתי לבית הסמרטוטים שלי.


    הרוקי'ס באופק. אני כבר מגיע 

     

    • בפרק הבא: קולומביה הבריטית באמת מהפנטת. אנשים רגילים על אופנועים נוצצים. אנשים נוצצים על אופניים רגילים. קצת דובים וקצת בוץ ואפילו אופנוע שהחליט לשכב על הצד והיה שוכב עד היום אלמלא דנקן מאוסטרליה שעבר שם במקרה. על יוקון (Yukon), מדינת ענק עם בעיות תשתית, אלסקה שהדליקה את הקיץ לכבודי ופרשנות מקומית למושג High Way.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עצירה לתיקונים
    צילום: יוני בן-שלום
    אופיסר בו ראנקין
    צילום: יוני בן-שלום
    אוכל של רוכב אופנוע בדרכים
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים