מתפלגים לשום מקום במפלגת העבודה

בדמיון מדהים לילד הכי פחדן בשכונה שמבטיח שוב ושוב לבריון המתעמר בו, "תיגע בי עוד פעם אחת ותראה מה זה", חטפו אתמול ילדי הכאפות של הפוליטיקה הישראלית את המהלומה התורנית – וכהרגלם, חוץ מליילל לא עשו דבר.

הצדיקים בסדום של מפלגת העבודה, שהתנגדו בהצבעה על חוק הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, קיבלו בצד הכאב וההשפלה הזדמנות נפלאה למנף את התנגדותם המתמשכת. מחר, בוועידת המפלגה, מעניין יהיה לראות אם ינצלו אותה, וכיצד. במחשבה שנייה, לא מעניין כלל.

הבום האל-קולי שנשמע לא מזמן בשמי העאלק-שמאל, ניפץ אולי חלון צדדי בבית מפלגת העבודה השרוי בתרדמת, אבל בכל בית אחר במדינה הוא לא הניד אפילו וילון. במוחם הקודח של מחוללי המהלך, מדובר היה בבשורה מרעישה, בצונאמי מרענן שהמפה הפוליטית משוועת לו.

האבחנה נשמעת ריאלית ומפוכחת, אם זוכרים שההוגים והמבצעים הם חברי "קבוצת הארבעה" - לא מרקס, אנגלס, טרוצקי ולנין, אלא פרץ-פינס-כבל-תמיר. התקשורת מיהרה להכתיר אותם כ"מורדים". מה-זה מורדים? בר-כוכבא, ספרטקוס וגיבורי גטו ורשה מחווירים לידם.

צרכן החדשות הישראלי שמנסה לרדת לשורשי העניין, מגרד במבוכה בפדחתו ושואל את עצמו מה בעצם קורה כאן, או במילים אחרות, מי הולך, לאן ולמה. את להקת ה"מי" כבר הצגנו: ארבעה חברי-כנסת בגילי ביניים, שכולנו ראינו למה הם מסוגלים (מי פחות, מי יותר), עד כמה פורצי-דרך המה ואיזו תנופת עשייה סוציאל-דמוקרטית מתלווה לתנועתם. את דשדושם המהוסס לעבר פרישה אפשרית, החלו בפגישת ייעוץ והכוונה אצל מורי הדרך הדגולים, המאורות הגדולים, עמודי האש הוותיקים הצועדים לפני מחנה השמאל: משה שחל, אורה נמיר ואהרון ידלין. אין אלא להניח שישראל קיסר, אליהו שפייזר ושושנה ארבלי-אלמוזלינו לא היו אותה שעה בבית.

אבל פרץ-פינס-כבל-תמיר בשלהם. נישאים ברוח גבית ששאבו מכנפיה האדירות של מועצת הזקנים, הם דהרו הלאה (כמעט אמרתי קדימה), לעבר יש-מצב-נראה-אולי פיצול סיעתי. אם רק יצליחו לגרור איתם עוד מורד קטן אחד ויקרעו שליש מבשרה הפרלמנטרי של המפלגה, יוכלו גיבורינו להקים לעצמם אלטרנטיבה ראויה, שתהיה (בואו נתערב) שיבוט מרשים של הממותה-האם, של מפלגת האבודה.

לא רק הערבים אותם ערבים והים אותו ים, כמאמר הביטוי המקומם ההוא. גם הפרץ-פינס-כבל-תמיר הם אותם פרץ-פינס-כבל-תמיר. כולם כאחד, וכל אחד בפני עצמו, שותפים למחדלי מפלגתם, כולם נכשלו איתה, בכנסת, בממשלה ומחוץ להן. הם לא באמת שונים ממנה, ולא טרחו לקום ולברוח כשצעדה ברגל קלה אל ממשלת הימין הגדולה (ולא, פרצוף חמוץ אינו אקט פוליטי).

כל זה, עם כל הצער, תופס גם לגבי המתנגדת החמישית, שלי יחימוביץ', אותה ניתן להכתיר כאלופת הכנסת בענף אתלטי מוזר: איך לבעוט בפראות – בלי לזוז מילימטר.

אז תגידו אתם: למה שמישהו ייצא איתם עכשיו? מה כבר יתגלה שם, באור שמחוץ לחשכת העבודה?

לזכותם ייאמר, שהם נחמדים יותר וכנראה גם צודקים יותר. ייאמר גם, שבגופתה המתה של מפלגת העבודה מתעלל יושב-הראש שלה, המוסיף ריסוק על ריסוק בכישלון אלקטורלי, בחבירה לנתניהו, במפלה הקרקעית אתמול ובכינון חוקה דרקונית ורודנית מחר.

גם אדם סביר, המאוהב בברק עד מעל לאוזניו, ולא פשוט למצוא אחד כזה בישראל 2009, יודה ששליטה מוחלטת במוסדות המפלגה, קביעת נציגיה בכנסת, גזברה, יועצה המשפטי ודוברה, הן טיפ טיפה יותר מדי. לכן, ייתכן שזה יהיה הקש שישבור סוף סוף את גבם האלסטי של הארבעה, או שמא של החמישה.

מה שנכון נכון: העבודה היא מפלגה שלאיש (ודאי לבוחר) אין כיום מה לחפש בה. אבל אלטרנטיבה מוכרחה להיות באמת אלטרנטיבה, כזו שמציגה קו אחר וכוחות אחרים, ולא עוד מאותו הדבר. אפילו המתמטיקה העלובה שלי יודעת, שחלק מכלום – גם אם עקבי, הגון ונמרץ – הוא עדיין כלום. והכלום, בניגוד לשלם, ממש לא גדול מסכום חלקיו.