השלום מתחיל בשופינג - ונגמר בנמל התעופה

האם מפגש נשים יצליח לגשר במעט על הפער בין האויבים המרים, שבו כשלו כל כך הרבה מנהיגים במשך שנים? ככל שזה נוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כנראה שצריך להרחיק עד אירופה כדי לקבל מעט מהתשובות על השאלה הסבוכה הזו.

בסוף השבוע שעבר התקבצו כמה נשים משני עברי המתרס סמוך לטורינו שבאיטליה, בחסות "יוזמת ז'נבה". המטרה - ניסיון הידברות תוך הצפת נושא מעמדן של הנשים בשתי החברות. נשים - מימין ומשמאל, יהודיות ופלסטיניות, אקדמאיות, שמנסות בדרך אחרת לקדם איזושהי אג'נדה, שתוביל בסופו של דבר גם לשיפור מעמדן ואולי לקרב במעט את קץ הסכסוך.

האם משהו ישתנה בעקבות המפגש? (צילום: יונית רוקי-מנשה)

גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל הארגון שמאחורי המפגש, הסביר כי מחקרים הצביעו על כך שדווקא הקול הנשי משני הצדדים תומך יותר בהגעה להסכם קבע. "הנשים פרגמטיות יותר ומעדיפות להתרכז יותר בעתיד מאשר להתרכז בעבר", אמר.

"יחד עם זאת, קולן של הנשים כמעט ולא נשמע. הגורמים הרשמיים בשני הצדדים, המקבלים את ההחלטות המדיניות, הם גברים. לכן התחלנו בסדרת פעולות עם נשים מובילות ומנהיגות צעירות בשני הצדדים, במטרה שישמיעו קולן בצורה מאורגנת ויעילה", ציין בלטיאנסקי.

עוד טרם ההגעה לטורינו, ניתן היה לחוש בהבדלים ובמטען שמשתתפות המפגש הביאו עמן. נקודת המוצא היא נתב"ג. הישראליות הגיעו מירושלים ומאזור המרכז. הפלסטיניות מרמאללה, מזרח ירושלים, ג'נין ועזה. יום חמישי, שתי טיסות שונות יוצאות מנתב"ג, האחת של "אל על" והשנייה - "לופטהנזה". ההפרדה במטוסים אינה מקרית, כך יתברר בהמשך.

הגירויים של איטליה נותרו מחוץ לגדר

כמה קילומטרים מטורינו שבצפון איטליה נפגשו הקבוצות על גבעה מבודדת הטובלת בירק. לא הרחק מגבול שוויץ, מכל מקום ניתן לראות את העיר הגדולה ואת הרי האלפים מכוסים לבן. המקום המיועד למפגש בן שלושת הימים נראה למתבונן מהצד כמו אכסנייה או מרכז סמינרים אפרורי, שקשה להיחלץ ממנו לגירויים חיצוניים. ואיטליה בהחלט יודעת להציע גירויים שכאלה. מאחורי מימון הכינוס עומד יניקי צ'ינגולי, איטלקי שגייס כספים מארגונים שונים, כדי לסייע להידברות בין ישראלים לפלסטינים.

בפגישה הראשונה היו חיוכים מנומסים בין המשתתפות. מהר מאוד עלו הפערים והמחלוקות. מבחינתן של הפלסטיניות - הישראליות הן כובשות. לחלקן זאת הפעם הראשונה במפגש שכזה. השיחה מתנהלת באנגלית, בשל הטענה שהפלסטיניות לא יודעות עברית והישראליות לא יודעות ערבית. מתברר שגם בסוגיה זו יש מקום לחשדנות ההדדית.

כבר בפתח הסמינר, בהרצאה הראשונה, בוחרים מארגני הסמינר לדבר על הבעיה הפלסטינית-ישראלית ועל השינוי שיש באוויר על רקע כניסתו לבית הלבן של הנשיא ברק אובמה ונאום קהיר. "לעולם לא נסכים על העבר, הדבר היחיד שאנחנו יכולים להסכים עליו הוא העתיד", הכריז בלטיאנסקי, בניסיון למנוע התכתשות וכניסה לחשבונות ישנים.

החשדנות והמתח שבאוויר התחילו להתפוגג כאשר השיחה התמקדה בבעיות הנשים, בעוד כל אחת מספרת על מעמד האישה בחברה שבה היא חיה. את הסמינר מובילות שתיים: מהצד הישראלי חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) ומהצד הפלסטיני פאדואה אל-שאהר מרמאללה, הממלאת תפקיד מרכזי בממשלה הפלסטינית. האיזון בין הצדדים נשמר בצורה מוחלטת ללא שום חריגות. אם ישראלית דיברה חמש דקות - כך גם הפלסטינית. אם הישראלית חרגה מהזמן בדקה - תקבל הפלסטינית "פיצוי" בן דקה.

גילוי לב בשיחות המסדרון

כך, מהבוקר עד הערב, התקיימו דיונים על מעמד הנשים ואיך נשים יכולות להשפיע יותר על הסכסוך בשונה מהגברים. ברקע - המתח לא מרפה. ובכל זאת, דווקא בשיחות הלא פורמליות - בהפסקות הסיגריה, הקפה, הישיבה בלובי אל תוך הלילה, כאשר אין מעטפת רשמית ולא יושבים עם בגדים מחויטים - אחת לאחת - רק אז נראה שהשיחות הן הכי אמיתיות והכי קשות.

רק אז, למשל, טענה אחת המשתתפות הפלסטיניות כי גלעד שליט יושב בכלא בגלל שהוא הרג פלסטינים. היא סיפרה שבאחד הפיגועים בגבעה הצרפתית בירושלים היא היתה בביתה בשועפט, שמעה את הפיגוע ויצאה מהבית עם שכניה. הם מחאו כפיים ושאלו כמה יהודים נהרגו. היא העלתה גם טענה אחרת, לפיה כל היהודים שנרצחו בפיגועים אחרי אוסלו - נהרגו בעצם בתאונות דרכים.

אבל נשמע גם קול אחר, קול של אמא שמבקשת לעבור במחסום והחיילים מקללים אותה ואת ילדיה ומשפילים אותה. ואמא אחרת שסיפרה שביקשה לצאת משכם לאוניברסיטה ברמאללה כי יש לה בחינה - והחיילים לא נתנו לה והחזירו אותה בחזרה, בעוד היא מתחננת בפניהם לצאת ולא להחמיץ את המועד החשוב.

פלסטינית אחרת סיפרה שהתגוררה עם משפחתה בסוריה ואסד האב גירש אותם, יחד עם פלסטינים נוספים, לעזה - ומההתחלה היא לא התחברה לאנשים במקום. לדבריה, באחת הפעמים שהלכה לאוניברסיטה כשהיא לבושה בצניעות שלחו אותה הביתה כי לא לבשה רעלה. ושוב, נשמע גם קול אחר, של פלסטינית שאמרה שגם היא חוששת להסתובב בישראל, כי מה יקרה אם מחבל יתפוצץ באוטובוס והיא תהיה לידו.

באותן שיחות לא פורמליות סיפרו הפלסטיניות על ההתמודדות הקשה שלהן אל מול המשפחה וגם החברה, על רקע השתתפותן בפעילות של יוזמת ז'נבה. על כך שלעתים הן צריכות להסביר לבעל למה חשוב לקיים מפגשים שכאלו. ומישהי אחרת סיפרה שרק אמה יודעת ואביה לא. צעירה אחרת טענה שהחברים שלה קוראים לה "בוגדת", כי היא נפגשת עם ישראלים.

נראה שדווקא האמירות הנחשבות קיצוניות מהצד הישראלי זוכות להערכה מצד הפלסטיניות, שאומרות כי זהו הישראלי האמיתי - גם אם הן לא מסכימות איתו. ככל שהזמן עובר הטון מתרכך, אבל המתח נשאר כל הזמן באוויר. הפלסטיניות חוזרות על הטענה שאנחנו כובשים והישראליות מדברות על מחיר הפיגועים.

לשאלה מדוע פגישה שכזו צריכה להתקיים מחוץ לגבולות ישראל השיב בלטיאנסקי: "היינו מאוד רוצים לקיים את הפגישות בירושלים או בשטחים, אבל לישראלים אסור להיכנס לשטחים ומנגד מערכת הביטחון לא מאפשרת לפלסטינים להיכנס לתוך ישראל ליותר ממספר שעות ואין תועלת בכך".

שלום כלכלי? פתרון הסכסוך דרך שופינג

תמיד, כשייפגשו נשים ולא משנה מהיכן, תהיה ביניהן אחווה והבנה, תוך ניסיון להתמודד עם מצוקות ממקום אחר. מקום של שכל ורגש, והבנה שצריך פה עתיד טוב יותר לא רק לנו, אלא גם לילדינו ונכדינו. כמובן שאסור לשכוח שאנחנו יושבות ומדברות באיטליה. אותה הבנה משותפת שמחברת בין עמים מוצאת ביטוי גם בחיבה לשופינג.

בסוף כולן מצטלמות, מחייכות למצלמה, ומחליפות מספרי טלפון. הפלסטיניות העניקו מתנה למארגנים - שמלה פלסטינית מסורתית. גם במקרה הזה הן לא פיספסו הזדמנות לעקוץ ולהגיד שהאריזה פתוחה, מפני שכוחות הביטחון ביקשו לוודא שלא מדובר במטען חבלה, חלילה.

ולאחר הפרידה - הדרך חזרה נעשית בשני מסלולים. הפלסטיניות המריאו מעיר אחת והישראליות מעיר אחרת. ושוב, נשמר הריחוק בשחקים בין טיסת "אל-על" ו"לופטהנזה".

הפלסטיניות הסבירו שהן לא מוכנות לטוס בחברה הישראלית בשל הבידוק הביטחוני שיעברו ומכיוון שהן לא מסכימות שישבו לצידן מאבטחים. עוד טענו כי אינן מוכנות לכלכל את ישראל.

כל אחת נפרדת לעולם שלה ולמציאות שלה. רגע לפני שהאידיליה מתפרקת, כאשר הגיעו הישראליות לשדה התעופה במילאנו - הן סיפרו לאנשי האבטחה כי המזוודות שברשותן הוחזקו בחדר שבו שהו פלסטיניות. עכשיו, האבטחה המוגברת והחיטוט המדוקדק במזוודה הופך חיש קל גם למנת חלקן של הישראליות. האם כך גם הן מרגישות?

גם בדרך הביתה במטוס, קשה שלא להרהר כיצד היה נראה הסמינר אם חלילה היה מתרחש בצילו של פיגוע גדול בישראל, או מבצע צבאי נרחב בעזה. הדברים ודאי היו נראים ונשמעים אחרת. כך או כך, במקום שבו המנהיגים עד היום כשלו, אולי דווקא מכיוון הקול הנשי תוכל לצמוח תקווה חדשה. על דבר אחד בסיסי היינו קרובות להסכים: בהידברות ושיחה - גם אם אין הסכמה - אפשר ולו במעט לנסות ולהוריד את השנאה ולהגביר את ההבנה.