אל תקרא לי "מותק", גם לי יש היסטוריה
ההיסטוריה כפי שמספרים לנו עליה בבתי הספר, כפי שבחרו להדגיש ולתעד, מלאה בסיפורי הכיבושים, המלחמות, הפוליטיקה ושאר המרכיבים בהם השתתפו כמעט לחלוטין רק גברים. לקראת כנס על הקול הנשי בירושלים
הייתי בת 20 כשהתחלתי ללמוד לימודי נשים ולימודים קוויריים, והייתי במקום כל כך אחר בחיים, שלא הייתי מבינה גם אם הפמיניזם היה סוטר לי על הלחי. לקחתי כמה קורסים באוניברסיטת תל אביב וחיכיתי לאיזו הארה שלא הגיעה. נדרשו לי עוד שנים ארוכות כדי להתחיל להבין את הטקסטים של סימון דה בובואר, וירג'יניה וולף, אדריאן ריץ' ועוד רבות אחרות. לא הבנתי על איזה חדר משלי מדובר, לא הבנתי למה מגדר הוא משחק, ובוודאי לא הבנתי למה צריך שתהיה היסטוריה שכתובה מזווית נשית.
רק לפני כמה שנים הבנתי למה התכוונו באולם יונה אטינגר בבניין גילמן כשדיברו על להמציא ולמצוא את ההיסטוריה הנשית, ועל הפרוייקט הענקי של החוקרות גילברט וגובאר שניסה לתעד מחדש את ההיסטוריה נשית. ההיסטוריה כפי שמספרים לנו עליה בבתי הספר, כפי שבחרו להדגיש ולתעד, מלאה בסיפורי הכיבושים, המלחמות, הפוליטיקה ושאר המרכיבים בהם השתתפו כמעט לחלוטין רק גברים. הנשים היו בבית, או ברחוב, או קורבנות למעשי ההרג והאונס בתוך כל הקרבות והמהומות שהתרגשו על האנושות שנים על שנים. נשים קיימות בסיפורים מזווית בה אין להן קול. אלה שהיה להן קול כלשהו עברו ייסורים קשים, ומספיק להזכיר את משפטי המכשפות, רדיפת האינקוויזיציות, וכמובן ז'אן ד'ארק.
ההגמוניה הגברית הסטרייטית מכתיבה מי ראוי לקול ומי לא
ההיסטוריה של כל מי שלא כבש, התנבא או שלט לא נכתבה כמעט בכלל. רק במאה ה-20 התחילו נשים לקבל זכות הצבעה. רק לפני 40 שנה קמה הקהילה הגאה והפכה לכזו. השניים קשורים זה בזה לא רק בגלל שנשים מעורבות בשני המקרים, כי אם בגלל העובדה שאותו כוח שגרם לכך שנשים לא יכתבו ולא יקראו משך שנים אחרי שגברים קיבלו חינוך והשכלה אקדמית גרם גם לקהילה להתחבא וגרם גם אלימות כלפינו. הכוח הזה מכוּנה בשפה אקדמית "הפטריארכיה", ההגמוניה הגברית, הסטרייטית בהווייתה, שמכתיבה מי כן ראוי לקול ומי לא. בעקבות הקביעה של אלה שהחזיקו בשלטון ובמושכות החברתיות ההיסטוריה הנשית הוזנחה ולא תועדה. באותו הזמן ההיסטוריה ההומוסקסואלית או הלסבית בכלל עוד לא היתה קיימת, למרות שירתה של סאפפו מלסבוס ולמרות סיפורים ורמיזות כאלה ואחרים.
נשים לא כתבו את ההיסטוריה במשך שנים ארוכות. רק במאה האחרונה, בה סוף סוף התחלנו לכתוב משהו שהוא מעבר לרשימת המכולת של בעל או אבא, מתחיל לצוץ שינוי כלשהו. חוקרות מנסות למצוא משמעות בתוך ההיסטוריה הנלמדת, ללמוד משהו אולי ממתכונים ומטקסטים ביתיים קיימים, למצוא חוט מקשר בין מאורעות ההיסטוריה וסיפורי הקרבות לבין מתכונים או שמיכות טלאים. הסיפור הנשי, המכונה בפי חוקרות ההיסטוריה המגדרית בחיבה "Her-story" (בניגוד להיסטוריה, באנגלית - History, שנלמדת בבתי הספר) קיים בטקסטים לא כתובים. הוא קיים בתרופות הסבתא, בשמיכות הטלאים, בציורים, ברקמה, בעבודות יד, במתכונים ובשאר הדברים שנשים יכלו להשמיע בהם קול כלשהו, שלרוב קשור בעבודות הבית.
לפני שנה פגשתי את ד"ר לילי זמיר ממכללת דוד ילין, במסגרת התנדבותי לאגודת הסטודנטים במכללה. בפנייתי הראשונה אליה, לקראת יום האשה הבינלאומי השנה, ביקשה ממני בחיוך שלא אביא דוכני קוסמטיקה ליום האשה המתקרב ושלא אנסה לגרור את מוקד הדיון לנושאים שנחשבים "בטוחים" עבור נשים. צחקתי, בעיקר משום שהרעיון אפילו לא עלה בדעתי, כמי שאינה מאמינה גדולה שנשיות "מאופרת" היא היחידה האפשרית (ותודה לאל על כך, כי מה הייתי עושה בלי בוצ' לצידי).
כרכזת עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים, הפועלת למען האמנים, האמניות והאמנות בעיר הקודש, היה זה רק עניין של זמן עד שאחליט לקחת את המחשבות האלה ולהביא אותן אל הקהל הירושלמי בדמות פסטיבל נשי אמיתי, שכותרתו "אל תקרא לי מותק – הקול הנשי בירושלים".
במסגרת הפסטיבל, שמתחיל היום ויימשך שלושה ימים, יתקיימו ערבים וסדנאות שקשורים בקול הנשי, במחאה, בשירה ואפילו בקבלה היהודית. הרצאה חשובה, שנוגעת בדיוק לעיוות ההיסטורי שהשאיר את הנשים בחוץ, תעביר ד"ר לילי זמיר, המרצה שגרמה לי לראות את הסיפור הנשי אפילו מאחורי דוכני הקוסמטיקה שמתנדבות אחרות החליטו משום מה להביא למכללה ביום האשה הבינלאומי. היא תדבר ואני אתמוגג, איך הפכתי מהסטודנטית הארוניסטית והמסוגרת של אז למי שמפיקה אירוע נשי שכזה, שמהווה עבורי עוד סיבה טובה לגאווה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
