האנחות הקטנות של הנשים הבלתי נראות
הן נשים לא מכוערות, לא יפות, לא שמנות ולא רזות, לא כוסיות ולא תפלצות. כאלה שלובשות בגדים בלי אופי, מדברות בקול נמוך בעבודה, אוכלות צהריים בקוביה שלהן, בדרך כלל סנדוויץ' או אוכל מבושל מהבית ומחומם במיקרו. כאלה שאפילו אני כבר לא מצליח לדמיין בשום סיטואציה מינית. אופס, לפעמים דווקא כן
באופן מפתיע יש בחברה הזאת דווקא הרבה נשים, אבל רובן מהסוג הבלתי נראה. כלומר, נשים לא מכוערות, לא יפות, לא שמנות ולא רזות, לא כוסיות ולא תפלצות. כאלה שלובשות בגדים בלי אופי, מדברות בקול נמוך בעבודה, אוכלות צהריים בקובייה שלהן, בדרך כלל סנדוויץ' או אוכל מבושל מהבית ומחומם במיקרו. רבות מהן כנראה לא זויינו כמו שצריך כבר הרבה מאוד זמן, ובזמנן הפנוי הן בעיקר עסוקות בלהסיע את הילדים מחוג לחוג. כאלה שאפילו אני כבר לא מצליח לדמיין בשום סיטואציה מינית כלשהי. כמה כאלה יושבות בסביבה המיידית שלי ומשעממות אותי ואת עצמן למוות. אבל, מידי פעם, באופן כמעט בלתי מורגש, קורה משהו קטן וחסר חשיבות ועם זאת מופלא.
הן נאנחות.
זאת מין אנחה קטנה כזאת, כנראה מעייפות. משהו ממש לא משמעותי. אנחה שבקושי מורגשת לאוזן בלתי מאומנת (כל אוזן חוץ משלי?). אבל אני נשבע שזה נשמע ממש, אבל ממש, כמו אנחה קטנה בעיצומו של אקט. ולא, זה לא רק הדמיון המפותח מידי שלי. כאנלוגיה תחשבו על שלל האנחות בסרטים המצוירים לילדים שתמיד ידענו שניתן להשתמש בהן גם כפס קול של סרטים כחולים.
הגניחה הזאת העבירה אותה מיד למיטה, ערומה
וכך יוצא שאני יושב ליד אשה שהיא הכל חוץ מסקסית, עוסק לי בענייני, ולפתע המשעממת הנ"ל פולטת לה מין גניחה קטנה כזאת, בכלל בלי להיות מודעת, והופ – היא מקבלת ממד חדש לגמרי בעיניי. פתאום היא הופכת מעוד אדם אפור וניטרלי בקוביה לידי, שלא ניתן לדמיין אותו בשום סיטואציה מעניינת, לאשה אמיתית, מינית, שבמקרה נתקעה בעבודה משמימה ועם הזמן גם התחילה להיראות כך. הגניחה הזאת העבירה אותה מיד למיטה, ערומה, מפושקת ומתמסרת, בעוד היא נחדרת באיטיות ובעקביות. והופ, הנה שוב התחלתי...
דפוק, אני אומר לכם, אני דפוק לגמרי.
מה שמעניין בכל זה הוא שהמראה מטעה. הרי גם אני נראה כמו עוד גבר ממוסד טיפוסי, מקריח ולובש מכנסי כותנה וחולצת פולו. גם אני סוחב חמישה קילוגרמים מיותרים שכבר שנים אני מתכנן להשיל ולכן שומר באדיקות ג'ינסים מימים רזים יותר. וגם אני בעל מניות בכיר במפעל גידול ילדים (מקסימים ומדהימים, כפרה עליהם נשמות טובות, יפהפיים שלי... ולחשוב שהם בטח בסוף יגדלו להיות דפוקים כמוני) משוכלל ורב תפוקה, ויעידו על כך השקים מתחת לעיניים שלי. ממש מסעיר.
היופי הוא לנסות לנחש מי מהן היא פנתרת מין
אבל דווקא בגלל זה, אם מסכימים שהמראה מטעה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שלפחות חלק מהמשעממות בעבודה הן חיות מין מאומנות. זו פשוט אמת סטטיסטית. היופי הוא לנסות לנחש מי מהן היא פנתרת מין שעושה את בעלה וחברים שלו והנשים שלהם וזרים שהיא פוגשת ברשת כל לילה, או לפחות כל סוף שבוע. מי יכולה להיות פנתרה אם רק יהיה לה הפרטנר הנכון, ומי פשוט שוכבת שם ומחכה שבעלה יסיים (באשמתה או אשמתו) כדי שתוכל להמשיך עם החיים שלה.
היופי במחשבה הזאת הוא שמאותו רגע כל המשעממות האלה מקבלות נופך חדש. לכולן יש פתאום פוטנציאל מיני מסעיר, והכי נחמד בעיניי זה להשתעשע במחשבה איך הן נראות ונשמעות כשהן בעיצומו של אקט.
אם נסכם את כל הזמן שביליתי בחשיבה על מין, באיתור "שוות" בעבודה, בגלישה באתרי סקס שונים ומשונים וכולי, נגיע לכמות מכובדת של שנות אדם. אילו הייתי מתעל את האנרגיה הזאת כדי להתקדם בעבודה, או יותר טוב, בהקמת עסק משלי, סביר להניח שהיום כבר הייתי בעליו הגאה של סטארט-אפ משגשג עם עשרות עובדים. מצד שני, בטח הייתי מתחיל עם איזה עובדת והיא הייתה תובעת אותי, ובסופו של דבר הייתי מוצא את עצמי באותו מקום שאני עכשיו, מינוס האשה והילדים. ככה שהמסקנה המשמחת היא שהכל בסדר, אין סיבה להשתנות, ולמעשה עדיף לי להמשיך לפנטז להנאתי כל היום. זה הרבה יותר בטוח, ובוודאי יותר כיף.
לפנייה לכתב/ת 
