"דייט של צהריים! את אמיצה!" אמרו החברות
"איך אפשר בלי האפלוליות של הפאב והשכרות של הבירה?!", ואני חשבתי לעצמי אם זה מאוחר לדחות את הדייט בכמה שעות, אבל לא מצאתי סיבה מספיק טובה. חוץ מזה רציתי לראות אותו, ואני ממש לא טובה בדחיית סיפוקים. או שכן?
לא עברו יותר מחמש דקות מאז שיצאתי מהדירה שלו ואני כבר מנתחת. עוד לא חציתי את הרחוב שלו, וכבר יש לי יותר משתי עמדות בקשר אליו. הוא ממש נחמד, חכם ויפה, מבפנים ומבחוץ, מאלה שנדיר למצוא. כיף לדבר איתו ולהיות איתו, אז למה המוח שלי אוטומטית חופר ומחפש פאקים?!
הוא בטח סטוציונר, אני חושבת לעצמי בזמן שאני הולכת ברחובות תל האביב הריקים של שישי בערב. בחור כזה יפה, למה לו להסתפק באחת?! ועם ההיצע התל אביבי המטורף של בנות שהיו שמחות להיות איתו... בקלות אני מוכיחה לעצמי שהוא כזה: כל הדייט הוא כיוון אותנו אליו לדירה, ומלכתחילה הוא הזמין אותי לקפה, אצלו ולא בחוץ, מה יש פה בכלל להתלבט?! התירוץ: "אצלי יש מזגן". התשובה הצינית שלי: "אני מכירה כמה בתי קפה עם מזגן". והנה התחילו משחקי הכוח, משחקים משיכת חבל, ואני באפס כוחות. למזלי גם לו אין כוח והוא משחרר את החבל: "צודקת, אז נפגש ב...".
"דייט של צהריים!", הכריזו חברות מנוסות ומבינות עניין והוסיפו, "את אמיצה! איך אפשר בלי האפלוליות של הפאב והשכרות של הבירה?!", ואני חשבתי לעצמי אם זה מאוחר לדחות את הדייט בכמה שעות, אבל לא מצאתי סיבה מספיק טובה. וחוץ מזה רציתי לראות אותו, ואני ממש לא טובה בדחיית סיפוקים.
נפגשנו בחוץ, הטמפרטורה בבית הקפה נוחה, כשבפנים התשוקות מיד רתחו. שתינו קפה קר שיכולנו להכין בעצמנו בדירה שלו ב-30 שקל פחות, אבל הרוח היתה נעימה ובית הקפה סיפק לי רגיעה ממבטו הבוחן, ומהשאלות שמחכות על קצה הלשון.
רציתי להתפנק בייסוריה הממכרים של השיחה
"אז מה התוכניות להמשך היום?", הוא בדק אפשרויות בתמימות מזויפת. רציתי להתפנק בייסוריה הממכרים של השיחה הסתמית שלא מובילה לכלום אבל דוחה את רגע האמת, עוד לא החלטתי איזה משחק לשחק, והנה הוא הורס לי, מביא את הרגע. הצעתי שנלך לפארק הירקון, או אולי למסיבת רחוב בכרם התימנים.
"יש שם צל!", אמרתי נואשת. בלית ברירה הוא אמר שהספקתי לשכוח כמה חם בחוץ, אבל נבדוק את העניין כשנצא החוצה.
לא ידעתי אם הוא טיפוס ביתי מדי בשבילי, מחפש איך להביא אותי למיטה, או אולי באמת פשוט חם לו. למרות שרציתי לשאול, עצרתי את עצמי - לקח לי 28 שנים להבין שהכנות אצלי מוגזמת, ובכלל, כנות בזמן האחרון לא הביאה אותי רחוק אלא רק סיבכה לי את החיים. הפעם, חשבתי לעצמי, אשחק לפי הכללים – דייט בחוץ, דעות ומחשבות בפנים.
יצאנו לרחוב, ואת פנינו קידם וידאומט, כמו החליט בשבילנו. הסטוציונר הפוטנציאלי שמח על העזרה מלמעלה, שגם היא אולי תוכננה מראש, כשהציע שנלך לבית קפה הספציפי ההוא, זה שליד הווידאומט.
המיטה זה לא מקום לדיבורים אלא למעשים
נתתי לו להוביל אותי לדירה שלו. וכל הכללים נעלמו לרגע. ישבנו על המיטה, ראינו סרט, הסרט היה טוב, והמבוכה חיכתה לאחר כך, התבשלה על אש קטנה.
הסרט נגמר, מסך כחול הכריז על סוף למחבואים ותחילת הטריוויה. הוא שאל ואני השתתקתי. איך הוא תפס אותי לא מוכנה?! – כמה רציתי לקרוא את המאחורה של הקלפים שבידיו.
המיטה זה לא מקום לדיבורים אלא למעשים. גם הוא יודע את זה. שני הצדדים בחדר איבדו את התמימות מזמן, ועל הסבלנות שומרים בקושי. ברחתי עם העיניים, דחיתי עוד קצת, רציתי רק עוד רגע לנסות להעיף את המחשבות, ובעיקר מחשבה אחת – אולי עדיף שלא לשכב איתו עכשיו על ההתחלה?!
שנייה של מבוכה ונשיקה שמכריזה על הסוף למשחקים
הוא ראה את השתיקה בתור משחק, "משחק השקט" שלא מתאים לי, בעיקר לא אחרי הדייט בו לא הפסקתי לדבר. באופן מפתיע לא היתה זו אני שאיבדה את הסבלנות ראשונה אלא הוא. הוא הפציר בי להסתכל עליו, חסם לי את היכולת להתביית על החלטה. סובבתי את ראשי, שנייה של מבוכה ונשיקה שמכריזה על הסוף למשחקים, רגע האמת - ונפטרת משאריות מבוכה. התנשקנו ואני רציתי יותר, גם הוא. שישי בצהריים, דירה לבד, קפה, סרט טוב... וסקס טוב הוא בדיוק הקלף שאני צריכה כדי להשלים את הסרייה ולהכריז!
אבל משום מקום נזכרתי בחוקים הבלתי כתובים של עולם היחסים. ניסיתי להקשיב לתחושת הבטן, אבל רעש של תשוקה הזדמזם לי בראש ולא נתן לשמוע מה אני רוצה. היה קשה, אבל קמתי והלכתי. "הום ראן" או יותר נכון, אני רצה הביתה ולא בטוחה כמה זו היתה חבטה מוצלחת בכיוון הנכון.
הצטערתי על התנהגותי המוזרה
יצאתי מהבניין וחשבתי לעצמי שבטח שכחתי משהו אצלו בדירה ויש לי סיבה לחזור. רציתי לחזור, הצטערתי על התנהגותי המוזרה, קיוויתי שלא הברחתי את הבחור, והבטחתי לעצמי שפעם הבאה אני משאירה את כל המוזרויות שלי בבית.
עכשיו אני הולכת ברחובות תל אביב הריקים של שישי בערב, חושבת על כל הזוגות והמשפחות שאוכלות ביחד ארוחת ערב ומרגישה כל כך לבד. בורחת לחברה, לשתף אותה, ומקווה שמקלחת של הזדהות והבנה תעזור לנקות אותי ממחשבות.
זה לא עזר, נשארתי מלוכלכת מפיסות אכזבה עצמית ואי ודאות. המשכתי הלאה, אל הלא נודע, רציתי להיות לבד, אבל המחשבות הצטרפו. ניסיתי לבטל אותן ואמרתי לעצמי – לא נורא, הוא בטח סתם עוד סטוציונר. כולה פספסתי סקס של שישי.
אבל מה אם הוא לא? המחשבות דרשו תשובה.
אם הוא לא, אז... אז נו כבר שיתקשר!
לפנייה לכתב/ת 
