גם לליברמן מותר

דמיינו לעצמכם ששר החוץ, אביגדור ליברמן, ממנה את איתמר בן גביר לראש מערך ההסברה של מדינת ישראל בחו"ל. בן גביר, רהוט בדיבורו, מתנסח היטב, ומי ששמע אותו מתראיין מבין שידיעה אחת או שתיים וגם דעה מוצקה יש בפיו. אלא שברור כשמש בצהריים שרק מהירות האור הייתה משיגה את שלל התגובות שהיו נוחתות בזו אחר זו על שולחנות המערכת ודפי האינטרנט באופן בהול עד נזעם. תנוח דעתכם, תסריט בלהה שכזה לא עולה על דמיונו של איש, אפילו לא על דעתו של השר ליברמן.

מה עניין איתמר בן גביר לעניין ההצעה של שר החוץ למנות לשגריר ישראל במצרים את שאול כמיסה? פשוט הדבר: לא שאלת הכישורים של המועמד לתפקיד היא העומדת על הפרק, אלא שאלת השקפת עולמו של האיש.

כך למשל, איש לא תהה מה בין פרופ' גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם, לבין כישורים מיוחדים הנדרשים משגריר בזירה הבינלאומית כמו האו"ם. בוודאי איש לא 'זעם' ולא 'הוכה בתדהמה', כפי שנהוג לצטט 'בכירים' עלומים במשרד החוץ אחרי כל מינוי שלא מוצא חן בעיניהם, האם המסלול ההכרחי בעיניהם, שירות במשרד החוץ, תקף גם למי שהמינוי שלה נבע מהיותו מינוי של ציפי לבני, 'אחת משלנו'. והחשוב מכל: השקפת עולמה הידועה הינה שמאלה מלבני. לזכותה של פרופ' שלו יאמר שהיא הודתה מספר פעמים שלא הייתה מודעת לעוצמת השנאה של כמה ממדינות העולם כלפינו.

לא הייתי נתפס לקטנות אלמלא אי-אלו הערות של רון בן-ישי לגבי שאול כמיסה. ראשית, שאלת ההשקפה. כבר מתחילת המאמר ברור לכל שמצרים היא הצד הטוב בסיפור. אותה אסור להרגיז ויש כמובן לנהוג בה באיפוק ובכבוד, כיאה לכבוד העצמי המצרי.

מה שברור שלא צריך להיות כבוד עצמי ישראלי. כך מסביר בן-ישי: "מיד אחרי כן זרו הנשיא מובארק ושר החוץ שלו מלח על פצעיו של ליברמן כשאמרו לעיתונאים, תוך שהם מבליעים חיוך סרקסטי, ש'בבוא השעה' יזמין שר החוץ המצרי את עמיתו הישראלי לביקור בקהיר". שום מילה על מבול הביקורים של מובארק בארץ הקודש.

עכשיו מתחילה ההתקפה האמיתית, נשק יום הדין הנשלף באופן אוטומט כאשר אין חלופות: עסקנות פוליטית. זהו חטאו הגדול של שאול כמיסה, הוא עסקן פוליטי. "בניגוד ללבני, ליברמן לא התקשה לאתר תוך זמן קצר מועמד ראוי מאין כמוהו לייצגנו בקהיר. הוא בחר בשאול כמיסה (53), עסקן המקורב לליברמן ולישראל ביתנו; מי שסיים את תפקידו בצה"ל בדרגת אל"מ אחרי שנות שירות רבות במערך מודיעין השדה, כמעט כולו בצפון, הלך לפוליטיקה, היה ראש מועצת חצור הגלילית עד שהובס בבחירות האחרונות".

אם-כן, שלוש שנים לא הצליחה לבני למצוא מועמד מתאים. זו לא הצלחה, זה כישלון. יש האומרים שפשוט איש אינו מעוניין בתפקיד. הם, במשרד החוץ, לא מעוניינים ללכלך את הידיים. אבל די באמירה שהדבר מנוגד למה שלבני אומרת, על-מנת לשלול באופן אוטומטי את דרכו של ליברמן.

מדוע שרות של 33 שנים במערך המודיעין בצה"ל לא מספיק, ומה חשוב כל-כך להדגיש שהן היו בצפון בלבד? ומדוע 'שכח' בן-ישי לציין שכמיסה "העסקן" סיים קורס לנספחים צבאיים ושירת ארבע שנים כנספח צבאי במדינות מזרח-אירופאיות תוך שותפות פעילה בקידום עסקים עם המדינות הנ"ל, ואפילו בהצטיינות עם מדליית זהב?

שאול כמיסה שירת כסגן היחידה לקישור לאו"ם בלבנון, כלומר השפה והתרבות אינם זרים לו ובטח לא נלמדו בין כתלי אוניברסיטה בלבד. ועוד: האם ראש רשות של עיירת פיתוח נחשב כ"עסקנות" מדרג שני או שלישי כפי שבן-ישי טורח ומדגיש? ואם הפסד בבחירות המקומיות בפער של 30 קולות נחשב 'לתבוסה', הרי זו הערה שכל מטרתה היא להעצים את אי התאמתו כביכול של מר כמיסה. חשבתי לתומי שאי-כניעה לדרישות של מפלגה חרדית במהלך הבחירות המקומיות האחרונות היא נקודת זכות, הנה-כי-כן, גם על זה מר כמיסה משלם פעמיים.

מינוי שגריר הוא פריבילגיה של שר. המינוי הצפוי אינו שערורייתי יותר מאשר הצבתו של אלון חילו כמסביר לאומי על-ידי ציפי לבני, לא הזוי יותר מ"מינויו" של איתמר בן גביר כמסביר, אינו מסוכן יותר מאשר פרופ' שלו באו"ם, ובטח לא נחות ממינוי פרופ' אלי בר-נביא כשגריר בצרפת בימי שלמה בן-עמי. אם נפלה בחלקם של אנשי תקשורת הזדמנות לממש הצהרות חוזרות ונשנות בדבר שילוב אנשי פריפריה בחלקה העליון של פירמידת ההנהגה, הנה היא.

ד"ר גבי אביטל, מרצה באקדמיה לטייס של חיל האוויר ובטכניון