נקמתו של ליברמן

"התיק המצרי" היה המוקש הראשון שאביגדור ליברמן ניסה לפרק עם כניסתו למשרד החוץ. לא נעלמה מעיניו העובדה שהיחסים עם מצרים הם אחד הנכסים האסטרטגיים-דיפלומטיים החשובים ביותר של ישראל, לכן החל לחזר אחרי קהיר עוד לפני שנכנס רשמית לתפקיד.

רבים וטובים נרתמו לעזרתו. השגריר לשעבר אילון שידל, נתניהו לחץ, האמריקנים ביקשו וליברמן ניסה למחוק את העבר בהצהרות מתחנפות המכירות בגדולתה של מצרים. אבל קהיר הרשמית לא התרצתה. המצרים אינם שוכחים איך חבר הכנסת ליברמן הציע להפציץ את סכר אסואן אם לא יטפלו בנחישות במנהרות ציר פילדלפי. הם גם לא סלחו לו על העלבון שהטיח בנשיא מובארק מעל דוכן הכנסת.

לכן הסתיימה בלא כלום מה שאמורה הייתה להיות פגישת פיוס בין שר החוץ הטרי ליברמן לשר המודיעין המצרי, עומר סולימאן שבא לביקור בארץ. השר המצרי חזר הביתה ממלמל כמה מילים לא מחייבות בלי שהזמין את ליברמן לבקר בארצו. מיד אחרי כן זרו הנשיא מובארק ושר החוץ שלו מלח על פצעיו של ליברמן כשאמרו לעיתונאים, תוך שהם מבליעים חיוך סרקסטי, ש"בבוא השעה" יזמין שר החוץ המצרי את עמיתו הישראלי לביקור בקהיר. הם נמנעו לומר מתי זה יקרה.

ליברמן בלע את מנת הצפרדעים שהאכילו אותו המצרים, ושתק. נדמה היה שהפנים את העובדה שבמעמדו, כבכיר הדיפלומטים של ישראל, הוא אינו יכול לתת דרור ללשונו כפי שעשה כחבר כנסת. הוא ידע שהצהרה מתריסה או אמירה לא שקולה מצידו עלולה לגרום נזק ממשי לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים במיוחד בשעה זו, כשמצרים מגלה נכונות גדולה מאי-פעם לשתף פעולה בהדיפת האיום האיראני ובחסימת נתיבי הברחת אמצעי הלחימה לחמאס.

אבל מתברר שגם ליברמן אינו ממהר לשכוח ולסלוח. הוא חיכה בסבלנות לשעתו לסגור חשבון עם קהיר בצורה מתוחכמת ובלי לשלם מחיר. ההזדמנות לכך נוצרה מהר מכפי שציפה, כשהנהלת המשרד בישרה לשר החוץ שהגיעה השעה למנות שגריר ישראלי חדש בקהיר. השגריר הנוכחי, שלום כהן, דיפלומט מקצועי, מכהן בתפקידו כבר ארבע שנים. הוא אמור היה לסיים ולחזור ארצה כבר לפני שנה. אולם שרת החוץ הקודמת, ציפי לבני, האריכה את כהונתו של שלום בשנה נוספת, בטענה שלא מצאה מועמדים ראויים להחליפו בעמדה כה חשובה בשרות החוץ הישראלי.

מאי-סדרים וקניית קולות - לקהיר

בניגוד ללבני, ליברמן לא התקשה לאתר תוך זמן קצר מועמד ראוי מאין כמוהו לייצגנו בקהיר. הוא בחר בשאול כמיסה (53), עסקן המקורב לליברמן ולישראל ביתנו; מי שסיים את תפקידו בצה"ל בדרגת אל"מ אחרי שנות שירות רבות במערך מודיעין השדה, כמעט כולו בצפון, הלך לפוליטיקה, היה ראש מועצת חצור הגלילית עד שהובס בבחירות האחרונות. כעת חוקרת המשטרה מעורבות אפשרית שלו ושל אחיו באי-סדרים ובקניית קולות באותן בחירות. בקיצור, אין שום דבר ברקורד שלו כאיש ציבור וכאיש צבא שיכשיר אותו לייצג את ישראל בתפקיד דיפלומטי סבוך וקשה בחשובה שבמדינות ערב. חוץ אולי מידיעת השפה הערבית.

יתרה מזאת, במדינה כמו מצרים, שבה הציבור, התקשורת ובעיקר השלטון מייחסים חשיבות רבה למשקלו הסגולי והפוליטי של שגריר ולכישוריו כדיפלומט, קשה לראות את כמיסה רוכש לעצמו מהלכים אצל השלטון וידידים בקרב האינטיליגנציה שונאת ישראל; קשה לראות מי שכיהן כראש מועצה של 2,000 משפחות, שהתקשה לנהל את תקציב יישובו והתקשה לספק קיום בכבוד לתושביו, משכנע את התקשורת המצרית ובאמצעותה עשרות מליוני אזרחים, לבחון מחדש את עמדותיהם העוינות לישראל.

רק לפני שבועיים קבע ליברמן בהתייעצות עם בכירי משרדו את סדר העדיפויות והאסטרטגיה הדיפלומטית שלפיהם צריך שרות החוץ הישראלי לפעול בתקופה הקרובה. בראש סדר העדיפויות הוא הציב את ההסברה; 'דיפלומטיה ציבורית' כלשונו. אחת ההמלצות לעשות זאת, היא במינוי דיפלומטים שיעסקו בהסברה תוך שימוש בפלטפורמות היי-טק, כגון אינטרנט: פייסבוק, יו-טיוב וטוויטר. ליברמן אימץ את ההמלצה. עכשיו נותר רק לראות איך כמיסה מיישם אותה, ועוד במצרים.

במשרד החוץ רותחים, ובצדק. טוענים שם כי במסדרונות המשרד מסתובבים חסרי תפקיד כמה וכמה דיפלומטים מקצועיים, אנשי מזרח תיכון מובהקים ובקיאים, המתאימים פי כמה מכמיסה לכהן כשגריר במצרים. הם גם מצביעים על הדו"ח הקשה של מבקר המדינה בעניין המינויים הפוליטיים הלא ראויים שהיו בעבר הלא רחוק במשרד ותוצאותיהם. אבל ליברמן אינו מתרשם. יש יותר מסיבה טובה אחת לחשוד שדווקא העובדה שכמיסה הוא חסר כישורים ומעמד ציבורי, נחשבת בעיני שר החוץ למעלה המשרתת היטב את כוונותיו הסמויות.

לא מן הנמנע, אפילו סביר, שעצם הכוונה למנות עסקן מהשורה השנייה או השלישית בישראל ביתנו לשגריר בקהיר נועדה לשגר לה רמז משפיל בוטה. זו הייתה דרכו העקיפה של שר החוץ לומר למצרים מה הוא חושב עליהם, ולעשות "דווקא".

במצרים כבר קלטו את המסר הליברמני והם מאותתים בחזרה שהם עלולים שלא לאשר את האמנתו של כמיסה. המהומה החלה.

כעת ליברמן רומז שהוא עשוי לחזור בו וכי עדיין לא החליט סופית להביא את מינוי כמיסה לאישור ועדת המינויים במשרד החוץ. ובאמת, מדוע שלא יחזור בו? הרי את שלו הוא השיג. עצם פרסום הכוונה למנות את מקורבו לשגריר על גדת הנילוס העביר למצרים את המסר המעליב במלואו. מי שישלם את המחיר יהיה השגריר הבא בקהיר, שיצטרך להתאמץ כפליים כדי לנקות אחרי שר החוץ שלו.