כשגדר ההפרדה אצלנו בסלון
האם יש לברך על הכנסת הסכסוך ללב הפריים-טיים, בסרטון שבו חיילים משחקים עם "האויב" גם אם הוא שקוף, או שכדאי שנתחיל להתבייש כשגדולת החברות במשק משתמשת בגאוותנו המתמעטת לצרכיה?
סוף סוף הסכסוך מקבל מקום / יריב אופנהיימר
הפרסומת שלא משאירה אף צופה אדיש, מחזירה לכמה רגעים את גדר ההפרדה למרכז חיינו, היישר ללב הפריים טיים. במקום ים, שמש, כוכבים נולדים, דוגמנים ודוגמניות, נראים בתשדיר המדובר חיילים בסיור שגרתי ליד החומה, כשלפתע נוחת כדור על אחד הג'יפים. בתחילה חושדים החיילים שמדובר באירוע חבלני, אך לאחר כמה שניות הם מחזירים את הכדור לצד הפלסטיני. כאן ממשיכה הפרסומת ומציגה את החיילים מקבלים בחזרה את הכדור, מקפיצים אותו ובועטים אותו שוב אל מעבר לחומה.
מרגע הקרנת הפרסומת קם קול זעקה מצד חלק מאנשי השמאל ואף בכירים ברשות הפלסטינית נגדה, בטענה כי החומה מוצגת כאלמנט חיובי שסביבו ניתן לשחק כדורגל וליהנות "בסבבה", לשון התשדיר. לטענתם, גם החיילים מוצגים באור חיובי הרבה יותר מהמצב במציאות, ואילו הפלסטינים עצמם נשארים מעבר לחומה, לא ניתן לראות את פניהם.
אני מודה, לא מדובר בפרסומת מושלמת שמשקפת את המציאות הקשה ואת הסבל הפלסטיני כתוצאה מהקמת חומת ההפרדה, גזילת האדמות, וכליאתם של מאות אלפי בני אדם מאחורי חומת בטון. אך יחד עם זאת, התשדיר מחזיר את נושא גדר ההפרדה לקדמת הבמה, ובוחר להתמודד עם אחד הנושאים הקשים ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
המסר המיידי של הסרטון הוא שבניגוד לתדמית הרגילה המודבקת לעם הפלסטיני, גם מעבר לגבול, בצד השני של הגדר, ישנם בני אדם שרוצים לשחק וליהנות, לחיות חיים נורמאליים. כך דווקא מנפצים את הניסיון התמידי להציג את הפלסטינים כעם שטוף שנאה שכל עניינו השמדת מדינת ישראל. באופן נדיר הם מוצגים כפרטנר למשחק כדור, ששואף לשכנות טובה.
הצגת הפלסטינים כדמויות בלתי נראות שמחזירות את הכדור לצד הישראלי, רק מעצימה את התחושה כי מעבר לגדר, נשכחו עם הקמתה ילדים, משפחות, הורים וחלומות.
מעבר לכך, גם הדרך בה מציגים את חיילי צה"ל כאנשים נורמטיביים שלא חוששים ואף נהנים לשחק כדורגל עם "האויב" - אולי לא תואמת תמיד את המציאות בשטח, אך יש בה כדי להשפיע ולהוות מודל חיובי לחיקוי.
הפרסומת כמשקפת אידיאל מדגימה לכל צופה את מידת האנושיות והכבוד שאנו מצפים לראות בקרב חיילי צה"ל, בחיכוך היומיומי עם העם הפלסטיני. גם אם הפרסומת תשנה במעט התפיסה הלוחמנית והכל-כך מושרשת הרואה בכל ערבי אויב פוטנציאלי - דיינו.
למרות הקושי להתמודד עם נושא כל כך טעון ופוליטי, יש לברך על האומץ והרצון להפסיק לרגע את שגרת הקיץ ולהחזיר את צופי הטלוויזיה המסחרית למציאות המכוערת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אולי הפרסומת עדינה מדי, עם סוף טוב מדי, אך מזמן לא נראתה מעל המסך תצוגה כל כך אמיצה של כמיהה לדו קיום ורצון לפיוס בין שני העמים, עמוק בלב הפריים טיים ובחסות חברה מסחרית.
מוחקים סבל אנושי. בסבבה / זיו לנצ'נר
דווקא אחמד טיבי צריך היה לפתוח את פיו נגד סרטון הפרסומת בו מככבת גדר ההפרדה? דווקא הוא, שאין קל וטבעי לנו בעולם מלהדוף בשאט נפש אותו ואת מחאתו ולנפנף את שניהם מעל פנינו? כן, דווקא. כי דווקא כאן יש לכולנו הזדמנות פז לפקוח עיניים, אזניים, לב ובעיקר מוח – ולהצטרף אליו לביקורת מוצדקת. לפחות במקרה הזה.
כל כך סמלית התמונה בפרסומת המתרחשת כולה מהעבר הישראלי של חומת ההפרדה. אנחנו, כדרכנו, רואים הכל רק מהצד שלנו. החומה המכונה גדר, משבשת חיים, פוגענית, חד-צדדית, גם אם היא נשענת חלקית על טיעונים בטחוניים הגיוניים (התוואי שלה הרי מוכיח שהיא פוליטית לא פחות מבטחונית). כמה מניפולטיבי, ציני ואפילו נבזי, להציג את הצרה הזו כפלטפורמה לדו-קיום משועשע, לרוח ספורטיבית, למשחק. רק שיחזירו כבר את הכדור מהצד השני, הכבדים האלה, והכל יהיה יופי.
אולי כשמדובר בעולם הפרסום, אין על מה להתפלא ואין למה לצפות. אנחנו כבר מורגלים היטב בפרסומות סרות טעם, רגישות כמגפי קוזאק, שבהן עצם הפרובוקציה נחשבת אמנות – אם לא קריאייטיבית, בלשונה הנפחנית של כת הפרסום, לפחות שיווקית. אתם מכירים את הנוסחה: הרגזת, משכת תשומת לב, מכרת.
חרטא.
גם חברות הסלולר, למרות מאמצי התדמית מחממי הלב שלהן, אינן בדיוק מופת של אלטרואיזם. איזה מסחטות רגשיות לא הפעילו עלינו? כמה תמרונים נפשיים ורגשיים העבירו אותנו בדרך לעוד כמה דקות אוויר שיעשירו עוד יותר את קופתן המתפקעת?
מעבר לכעס היומיומי על תאוות הבצע והערמומיות, מתעורר כאן זעם מיוחד נוכח הכיעור המוסרי שבתעלול המכירות החדש. הקמפיין הזה הולך צעד אחד רחוק מדי, על גופם ועל כבודם של אנשים סובלים. מכובשים, כמו ממנצחים, נדרשת מידה של אצילות גם בתנאים קשים: בניתם חומה. נגיד שלא הייתה לכם ברירה. לפחות תהיו הגונים ואל תעשו עליה מסיבה.
על רקע מצהלות החיילים והחיילות בסרטון, גוברת התחושה שהפעם הגזימו. לכלכו. השתמשו בגאוותנו ההולכת ומתמעטת על צבא מוסרי, אכפתי והומאני, תוך מחיקת סבל אנושי וסוגייה פוליטית טעונה מאין כמוה. והכל בסבבה: תקענו לכם גדר, יא פלסטינים, עכשיו תהיו מגניבים ותשחקו איתנו סטנגה. לא שמעתם מה אומר לכם הקריין? "מה בסך הכל כולנו רוצים? שיהיה קצת כיף! כנסו, יהיה אחלה בחלה". כנראה צריך לתרגם לכם את הפרסומת לערבית, ואז תבינו.
לחילופין, אולי כדאי שלשם שינוי יתביישו להם קצת, שם בחברה הסלולרית. אם זה מזיז להם משהו - למרות שקשה לי לחשוד בכך - אני, כלקוח, מתבייש בשבילם.
לפנייה לכתב/ת 
