רציתי להזכיר שיש אהבות שמחות ואנשים טובים
רציתי לומר לטוקבקיסט המיואש והמתוסכל שתמיד יש איזה פירומן של מילים שיצית גפרור ויקרא "יאללה מכות", ואנשים ייגררו אחריו. רציתי להפנות תשומת לב לפינה 'זוג השבוע' ולבקש מזוגות מאושרים לשתף יותר בחוויות שלהם, כדי לעודד את כולנו
אני קוראת את הספר של הרוקי מורקמי, "ערבה עיוורת, עלמה נמה", שם הוא כותב בין השאר על כך שחתולים אינם יודעים לפתוח דלת של מקרר. כמה שעות לאחר מכן אני מגיעה למטבח ורואה שהחתול שלי דווקא פתח את דלת המקרר בכוחות עצמו.
השבוע, כשעמדתי בסופר, הגיע המנהל ואמר לארבע קופאיות: "בנות, מצטער, אין מתנות חינם". רציתי לומר לו שדווקא יש מתנות חינם ולספר לו את הסיפור הזה:
לפני כמה שנים חברתי מ' ואני הגענו למשתלה באבו גוש. בשלב מסויים התפצלנו, כל אחת הלכה לשביל אחר. בזמן שפסעתי באחד השבילים הבחנתי בגבר מבוגר שהולך בשביל המקביל אליי ומביט בי מבלי לומר מילה. הוא הלך קרוב אליי, כך שרק עציץ אחד או שניים הפרידו בינינו. הוא חייך אליי, חייכתי בחזרה. בשלב מסויים התמזג השביל שלו בשלי. הוא ניגש אליי, שאל מה שמי ואמר לי שאני העתק מדוייק של אשה שאהב כשהיה בן 20 ולא נישא לה, משיקולים משפחתיים שלא היו תלויים בו. הוא סיפר שעד היום הוא מבכה את האובדן הזה.
שניהם עמדו והביטו בי והתלחשו ביניהם
הקשבתי בנימוס. בשלב מסויים, הואיל ולא היה לי מה לומר, פניתי לכיוון שביל הבוגנווילאות. אחרי שנפרדתי ממנו ראיתי שהוא עדיין ממשיך ללכת בסמוך אליי, אלא שבינתיים הגיע עוד גבר, ושניהם עמדו והביטו בי והתלחשו ביניהם. כשסיימו יצא החבר מהמשתלה ונסע. לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. הצטרפתי אל חברתי והמשכנו להסתובב. כשהבטתי לכיוון הקופה שם הנחתי את השתילים, כדי שאשלם עליהם בתום הקנייה, ראיתי לתדהמתי שכל השתילים והפרחים שלי מועברים לשבעה כדי חרס גדולים ומעוצבים, שאותם אוחז החבר של המבוגר ששוחח איתי. הקופאי מילא אותם באדמה ושתל בכדים. נופפתי אליו ממרחק ואמרתי לו שזה טעות, שלא ביקשתי לקנות את כדי החרס, אבל הוא לא שמע אותי. התקרבתי לקופה, והקופאי אמר לי שאיש ששוחחתי איתו קנה לי את שבעת כדי החרס הגדולים ושילם עליהם. סירבתי וביקשתי לשלם על העציצים בעצמי - אבל לא היה עם מי לדבר. האיש המבוגר ניגש אליי ואמר שהעציצים הם מתנה בשבילי, על ששימחתי אותו והזכרתי לו דברים טובים.
זה כנראה סיפור נדיר, אינני יודעת. יש הרבה קסם בחיים שלי. בכל זאת אני אדם שמאמין שיש גם ניסים והפתעות בחיים האלה, טובות וגם פחות טובות. אני מאמינה שיש דברים שהם מעבר לכל היגיון בסיסי. נזכרתי בסיפור הזה בעקבות קריאת טוקבק ארוך ושובה לב של "רווק בן 30" שפורסם בטור חודשים לפני החתונה היא יודעת: זו פשרה. הוא כתב ברגישות על כך שממה שהוא קורא בערוץ יחסים ומהמפגשים עם נשים, הוא מבין שנשים מתעניינות בחשבון הבנק שלו יותר מאשר בלב שלו. הוא כתב שהוא רוצה לאהוב ולהיות נאהב, וסיכם שכנראה יצטרך להסתפק ביחסים מזדמנים.
הטוקבקיה אינה מייצגת תמיד את המציאות
רציתי לצעוק לו "לא!" לומר לו שיש הכל מכל, ושרגישות כמו שלו ראויה להכיר נשמה רגישה כמוהו. שהטוקבקיה אינה מייצגת תמיד את המציאות. שתמיד יש איזה פירומן של מילים שיצית גפרור ויקרא "יאללה מכות", ואנשים ייגררו אחריו. שיש גם אהבות שמחות. המוזר הוא שמידי שבוע מתפרסם פה מדור "זוג השבוע", בו זוגות מספרים כיצד הכירו וכמה אהבה יש ביניהם ואיך הוא הציע לה נישואים. אבל הטורים האלה אינם זוכים לטוקבקים רבים, כי מי רוצה לקרוא את הטוב? רוצים לשמוע על הרע. קראתי בטור של יאיר לפיד שכשהתחיל להגיש את מהדורת חדשות שישי הוחלט שבסוף המהדורה תשודר כתבה אחת על איש טוב או מעשה טוב, ואז גילו קברניטי הרייטינג שמיד כשמשדרים חדשות טובות האנשים עוזבים את המרקע – והורידו את הפינה.הטוב קיים פה. וגם זוגות שנישאים מאהבה מופיעים פה מידי שבוע, אבל אתם לא רוצים לראות אותם. כי קל יותר להתחבר לתסכול, לכך שהיא רוצה בטחון כלכלי והוא רוצה מין זמין. וכל התסכול הזה נוגע גם בנשמות רגישות ופוגע בהן, כפי שפגעו בטוקבקיסט מס 121, וחבל.
יש אנשים שמידי יום האהבה פוגשת את חייהם וטוב להם בזוגיות. ויש אנשים שחיים את החלום ולא את התסכול והמרמור. והגיע הזמן שנסכים לראות גם את זה, לא רק את מעשי הבגידות והניצול ההדדיים.
הייתי רוצה לצאת מפה בקריאה לאנשים טובים, בזוגיות מוצלחת באמת, שירימו את הכפפה הזאת ויעודדו אנשים כמו אותו טוקבקיסט שהתייאש. אנשים שידברו מתוך הזוגיות המוצלחת שלהם, ומתוך האהבה שלהם, ויאמרו לו שלא יתייאש. שזה קיים. שהנס הזה של אהבה טהורה יכול לגעת בו ובכל אדם אחר בכל יום.
לפנייה לכתב/ת 
