סוף דרכו של דוֹד וולט
מותו של שדר CBS וולטר קרונקייט, הוא כנראה גם מותה של תקופה בה לא נדרשו מגישי החדשות לטונים צורמים וחסרי איפוק כדי לספר לעולם על האירועים הדרמטיים בהיסטוריה. אריאנה מלמד נפרדת מאבי מהימנות הדיווח
לא קראו לו "מר טלוויזיה", פשוט מפני שלא היה צורך בכך. וולטר קרונקייט, גדול שדרני החדשות והאקטואליה בתולדות הטלוויזיה, היה בעשרות השנים בהן חלש על המסך של CBS גם נושא הבשורה של המציאות המתהווה, ובדרכו הממלכתית-קורקטית-ידענית-רגועה, גם הפרשן העילאי של מה שהגיע למסך מתוך הכאוס העצום בעולם שמחוץ לקופסה.
קרונקייט. הפּנים שליוו את ההיסטוריה (צילומים: AP)
ביום בו הרשתות הגדולות הכינו ספיישלים לציון ארבעים שנה לנחיתה על הירח, מותו של האיש שליווה את אמריקה גם באירוע ההוא הפך לכותרת ראשית של משדרי החדשות.
בכולם נראה קרונקייט בשחור לבן, מודיע לאומה על מותו של ג'ון קנדי בשקט גמור, בצער פרוטסטנטי מאופק ביותר, ובעיניים נשואות אל שעון האולפן, כדי לוודא בדיוק את שעת המוות.
מחוץ לאולפן היתה היסטריה אמיתית, מוצדקת לגמרי, של עיתונאים, מפיקים וטכנאים, צלמים ואחראי בקרה, שכולם היו ברגע הזה יותר בני אדם מאנשי מקצוע, יותר אמריקנים מעושי חדשות. קרונקייט לבדו בחר את הטון והכתיב את האיפוק, שאיננו צורך עצמאי של שידור חדשות, אלא פרשנות תלויית-תרבות, מוכתבת ממעל, של "היחס הנכון לארועים, יהיו אשר יהיו".
החיים נמשכים, יהא אשר יהא
בהיעדר מילה טובה יותר, אנחנו נוטים לקרוא ליחס הזה "ממלכתיות". קרונקייט לא המציא אותו. בתחילת ימי הרדיו, כשמשדרי חדשות היו קצרים והקפידו להעביר להמונים רק את מה שחשוב ביותר, הטון הממלכתי ביקש לשדר את החשיבות כלווית חן למלים.
בראיון עם קנדי. היה הראשון לדווח על מותו
בתודעת צרכן החדשות נקשר הטון הזה עם ההיררכיה של האירועים המדווחים, והסמכותיות הקרירה הפכה לסימן היכר לאופן שבו התרבות המערבית בוחרת לדבר על אסונות ומלחמות, משברים ומהומות.
הצרכנים אהבו את זה וגילו כי הם זקוקים לא רק לכרוז אינפורמטיבי, אלא לכזה שקולו משדר כל העת כי החיים נמשכים, יהא אשר יהא, ואין מקום - למרות ההתרגשות העזה שאירועים גדולים יכולים לחולל - לביטויים מיותרים של רגש.
קרונקייט עם הנשיא קלינטון. נכח בכל האירועים החשובים (צילום: רויטרס)
קרונקייט הפך את הגישה הזאת לדת. שנים לפני המצאת חדשות הטלוויזיה, כשהיה עיתונאי רדיו מצליח, אהוד וחשוב, אותו טון ואותה גישה ליוו אותו כשדיווח על הפצצת בעלות הברית בגרמניה ועל משפטי נירנברג.
מול המצלמה, שממילא מעצימה כל מחווה פיזית על המסך והופכת אותה למוגזמת ודרמטית, הרשה לעצמו להפגין רק מעט מזעיר מקשת האמוציות האנושית. אמריקה אהבה את הקרירות הזאת, אמריקה היתה זקוקה לה בין נחיתתה המוצלחת על הירח לבין מלחמתה האיומה בוויטנאם.
שלטים מחוץ לאולפני ABC בניו-יורק, המבשרים על מותו של קרונקייט
קרונקייט היה ממתנגדי המלחמה. לא ראו זאת על פניו כשדיווח, ערב ערב, על מצב המתקפות והמתקפות שכנגד בג'ונגלים המדממים. לא ראו מה הוא חושב על פרשת ווטרגייט, לא ראו דבר. צד התפר של הממלכתיות הוא שוויון נפש המבקש ליצור אובייקטיביות. קרונקייט התנהג לאור כל הקריירה שלו כאילו המציאות עליה דיווחו באמת היתה אובייקט חד משמעי שהוא עצמו הצליח לייצר ממערבולת האסונות והטרגדיות, חומרי הגלם של החדשות.
And That is the Way it is
שנה אחר שנה, הוא יכול היה להתבונן בסיפוק בטבלאות הרייטינג ולדעת שהממלכתיות "שלו" טובה מזו של המתחרים, צוננת וממוקדת יותר, סמכותית ואמינה יותר. שנה אחר שנה, במשאלי דעת קהל, נבחר לאיש האמין ביותר בארצות הברית, גם כששידר ספינים של הממשל, במיוחד בימי ווטרגייט.
זכייתו של קרונקייט בפרס האמי. כך הם פני הדברים
כל משדר של קרונקייט הסתיים ב"And That is the Way it is", כחותמת אישית למהימנות. הצרכנים אכן האמינו, עד כדי כך שקרונקייט זכה לכינוי החיבה "הדוד וולט".
אולי כך רצו את לקבל את המציאות שלהם: דרך דוד טוב ומרוחק, שלימד את עצמו לדבר במהירות של 124 מלים לדקה, לא יותר, כדי שכולם יבינו כל מילה.
קרונקייט פרש מהגשת מהדורת הערב של CBS כשהגיע לגיל 65, והשאיר אחריו עולם שבו חומייני שולט באיראן, מנהיגיה של ארצות הברית כבר אינם כל יכולים, הביקורתיות הפוליטית של פרשני החדשות גלויה לעין כל - והטון נשאר כשהיה, גם כשהחדשות הושמו בפי יורשו, דן ראת'ר.
הטון הזה התרסק לראשונה ב-11 בספטמבר 2001. בכל הערוצים, איש לא נשאר ממלכתי כשהממלכה עצמה היתה לקורבן של טרור. אבל בימים כתיקונם, כשהמלחמות והאסונות נדמים רחוקים ולכן נסבלים יותר, הטון של דוד וולט עדיין שולט. בארצות הברית, כמו בכל מקום אחר בו צרכני תקשורת מחפשים את ריגושי האקטואליה, וגם את האיש או האישה שיישארו צוננים ורגועים לנוכח הארועים.
