מוניק אמרה שספורטאי הכי עושה לה את זה
הייאוש נחת עלי כמו להקה של ארבה על נווה מדבר. היא גמרה אותי. במשפט אחד הוציאה ממני את כל האוויר. ידעתי שזה אבוד. בכל פעם שמישהי הזכירה בפגישה עיוורת את המילה ספורט, זה היה האות הברור שהמרוץ תם. בליינד דייט, סיפור לתחילת שבוע
קבענו להיפגש במסעדה ההיא שפתוחה כל הלילה. שמע, יכול להיות שאני דפוק לגמרי, כמו שאתה אומר, אבל עובדה, שעתיים לפני הפגישה תקף אותי הרעב, שבקושי יכולתי לעמוד. או לשבת. או לשכב. רעב מטורף. קרה לך פעם שקיבלת התקף בולמיה כזה לפני פגישה עיוורת? פתחתי את המקרר ואכלתי עד שהמנורה בפנים נשרפה.
אני כבר יודע מה תגיד. אני יודע. צריך להיות אידיוט כדי למלא את הבטן לפני מסעדה. באמת אידיוט. זה מה שהייתי. אבל לפחות הגעתי למסעדה בזמן. חיכיתי לה בכניסה, על הספסל הירוק, איפה שקבענו, אבל הבטן שלי לא חיכתה. התחילו לי הכיווצים האלה. תאר לך! כל רגע הדייט שלי צריכה להגיע, ואני לא מסוגל לעמוד במקום אחד. חייב לזוז. איזה כיווצים! מופע מהגיהינום.
אמרתי לעצמי שכח את הבטן! שכח אותה! שכח! אין לך בטן. המילים עבדו עלי יפה. התחלתי לשכוח שיש לי בטן. הפסקתי להרגיש אותה כואבת. הקלה שאני לא יכול להסביר לך.
ואז היא הגיעה. הפגישה העיוורת. היא נעמדה לידי. צרפתייה, כמו שאני אוהב. כמו שהבטן שלי אוהבת. לך תסביר לעצמך למה מאז שאני זוכר את עצמי דווקא צרפתיות עושות לי את זה.
היא נראתה כמו מלאכית. איזה מעבר חד מהגיהנום הישר למרפסת של גן העדן. חמישה כיווני אוויר, ארבעה מבחוץ ועוד אחד מתוכך. משב רוח שכולו שלווה פנימית. היא אמרה במבטא קליל שלום, ואני התרגשתי מהפנטלון והשמיזייה שלבשה. אילו גזרות, אילו צבעים.
השמיזייה שלה, מה שאצלנו אפשר לכנות בפשטות חולצת בטן אבל מובן שאי אפשר היה להגיד את זה עליה, ירדה רק עד מעל הפופיק. הבטן שלה התגלתה מתחת, מתוחה ושטוחה. הבטתי בה ככה כמו שהיא, עומדת מולי ומביטה בי, והרגשתי, לעזאזל, איך הבטן שלי שוב מתחילה לכאוב.
הבנת מה קרה? ראיתי את הבטן שלה ונזכרתי בבטן שלי. תמיד היתה לי חשיבה אסוציאטיבית. הבטן שלה הזכירה לי את הבטן שלי, מה אתה אומר עלי? אידיוט! פשוט אידיוט!
במסעדה גיליתי שקוראים לה גם מוניק, למרות השם העברי שאיתו הסתובבה אז בעיר, והיא גילתה איך מבטאים את השם שלי כמו שצריך. חזקי, במלעיל.
ישבנו ליד שולחן מרובע שהמלצרית ניסתה להצמיד לקיר עגול. היא הניחה שני תפריטים, ושנינו הבטנו בהם. היו שם שמות של ממולאים ומבושלים ומטוגנים ומסוכרים, כל מיני. שאלתי אותה בצרפתית, לא פחות, אם יש איזה קלקה שוֹז שהיא רוצה כבר להזמין, והיא, מסתבר שהיא היתה אחת כזאת שחושבת ועושה דברים במהירות, אז היא הנהנה ואמרה שיש.
נופפתי למלצרית עם שתי הידיים, כמו אידיוט, באמת כמו אידיוט, כי אני מבטיח לך שאיטלקייה לא היתה גורמת לי לאבד את הראש ולהתנהג ככה, גם שבדית לא, ולא מאה רקדניות בטן מצריות, למרות שאמא שלי – אתה יודע מאיפה היא באה. לא חשוב. בינתיים, עד שהמלצרית הגיעה אלינו, מוניק הספיקה להגיד שאם להיות כנה, אז מה שעושה עליה את הרושם הראשוני הכי טוב, אלה גברים שיש להם איזו יכולת ספורטיבית.
יכולת ספורטיבית???
הייאוש נחת עלי כמו להקה של ארבה שיורדת על נווה מדבר. היא גמרה אותי. במשפט אחד הוציאה ממני את כל האוויר. ידעתי שזה אבוד. בכל פעם שמישהי הזכירה בפגישה עיוורת את המילה ספורט, כמות שהיא או בהטייה, באופן ישיר או בעקיפין ושייכה אותה לחייה באיזושהי דרך, זה היה האות הברור שלי, כמו צפצוף צורמני בעקבות יריית אקדח הזנקה, שבישר לי כי המרוץ תם.
תשאל מה עשיתי? כלום! מה יכולתי לעשות. תחבתי את האצבע בתוך המאפרה שהמלצרית שכחה לפנות לנו מהשולחן.
בערך באותו הזמן שהמלצרית חזרה אלינו, התיישב זוג ליד שולחן, מאחורי הגב של מוניק. לגבר היה כלוב קטן ביד ובתוכו ציפור. הוא לקח את הציפור שלו איתו למסעדה, לא רצה להשאיר את האהובה שלו בבית. המלצרית שאלה מה אנחנו רוצים להזמין, ובסוף המשפט שלה, קצת אחרי הסימן שאלה, שמעתי שלושה ציוצים ציפוריים, כאילו באו לתקן את דברי המלצרית ולרמוז שכאן צריכות להופיע שלוש נקודות ובשום מקרה לא סימן שאלה, אולי בגלל שהבחור שיושב שם בצד, כלומר אני, כבר אכל בבית ואיך אפשר להעז ולשאול אם הוא עוד רוצה לאכול משהו.
שאלתי את עצמי אם זה ברור לה שאני משקר
הציפור בכלוב נראתה מהזווית שלי כאילו היא יושבת על הכתף של הפגישה העיוורת שלי. אמרתי למלצרית שתביא לנו תה ועוגה, עוגה ותה, בשבילי ובשבילה. מוניק הספיקה להגיד לי שהיא רוצה משהו קל. זה התאים לי. כשהמלצרית הלכה, מוניק שאלה מה אני עושה בחיים. אמרתי לה שאני לומד ייננות ושאני רוצה להיות יינן. היא עשתה פרצוף אז אמרתי לה, ייננות, את יודעת... ויניפיקָסיון... היא הביטה בי ככה, ואני שאלתי את עצמי אם זה ברור לה שאני משקר או שאולי היא מבינה שאיבדתי את דעתי, איפשהו בדרך למסעדה.
כשמשקרים הגוף משתנה. אתה יודע את זה. אתה היית חוקר. חיברת אנשים למכונות כאלה. אצלי זה עובד כמו כולם, רק שבמקום מכשירים אפשר פשוט להניח יד על הבטן. אני לא מגזים. אחרי ששיקרתי לה, הייתי מוכרח להישען לאחור כדי ששפת השולחן תסתיר את החלק החשוף של הבטן שלה ואצליח לשכוח מהבטן שלי. לחזור על תרגיל השכחה ההוא.
זה לא עזר. נאלצתי לשאול אותה אם היא יכולה לרדת מעט על הכסא, ככה, טיפה, כדי שנשב בגובה העיניים. היא צחקה והחליקה קדימה על הכסא. הבטן שלה נעלמה, ואיתה המחשבות על הבטן שלי והדגדוגים שלפעמים הפכו לעקיצות ולפעמים לדקירות ולכל מה שעוד אפשר להרגיש. תדע לך שיום אחד החשיבה האסוציאטיבית שלי עוד תהרוג אותי.
שמעתי איך הבטן שלי נטענת. כמו רובה, שיק-שק
איפה היינו? המלצרית הגיעה עם התה והעוגה. לגמתי מהתה ונגסתי בעוגה. היה לה טעם של עוגת אגוזים, אני לא זוכר שזה מה שהמלצרית הציעה, עוגת אגוזים, יכול מאוד להיות. כדי לא לשעמם, שאלתי את הדייט שלי מה היא עושה בחיים. היא אמרה לי שהיא מתאמנת. לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת, ואם שמעתי נכון מה שאמרה. הריכוז שלי נפגע. הציוץ של הציפור בכלוב משך אותי ולא יכולתי שלא להקשיב לו. ככה נפלתי ברגע אחד. חשבתי על הציפור שצייצה על הכתף הצרפתייה, החשופה, המרתקת, והמוח שלי חזר לעצמו בבת אחת. אתה מבין כמה על מה אני מדבר כשאני אומר שהמוח שלי חזר לעצמו? ציפור, ציפור, ציפור! מיד עלתה לי אסוציאציה של ציפור הנפש, תגיד לי אתה אם אני לא האידיוט הכי גדול בעולם, אבל ציפור הנפש איפה היא אם לא בבטן? יש לה קן מתחת ללב. שלאקקקק! בבת-אחת נזכרתי בבטן שלי, ואז, אולי בפעם הראשונה בחיים, ואחרי שכבר שמעתי הרבה סוגים של רעשים שבקעו ממנה, שמעתי איך הבטן שלי נטענת. כמו רובה, שיק-שק.
ברגע ההוא כבר הרגשתי את הפיצוץ. ידעתי שלא אוכל להימלט מזה. שלא אספיק לקום מהשולחן ולברוח. זה הגיע בכל העוצמה ועמד לקרות בכל רגע. אתה יודע איזו הרגשה זאת? התחלתי לספור לאחור. היא לגמה מהתה הפריזאי שלה ואני ספרתי: דיס, נב, וויט, סט... ראית פעם בטן מתפוצצת?
שמע, לא הייתי צריך לגעת כדי לדעת כמה הבטן שלי נפוחה. הרגשתי. הצדדים שלה כבר רעדו, ובמרכז היא התעגלה. בכל-רגע משהו נורא יכול לקרות.
התכווצתי על הכסא, ושמעתי אותה אומרת בפעם השנייה שיותר מכל דבר אחר היא מעריכה גברים שיש להם איזו יכולת ספורטיבית, לא משנה איזו. פעם היא יצאה עם מרים-משקולות שהיה אלוף פרובאנס ופעם עם צלף של חץ-וקשת, והיו התאומים שהכירה שהתאמנו עשר שעות ביום כדי להגיע לטור דה פראנס. לכל גבר צריכה להיות איזה יוניק ספורטיבי משלו, אמרה. משהו שרק הוא ואף גבר אחר לא יכול לעשות, אחרת הוא לא ממש גבר.
כשהתחילה לספר על הג'ודוקא הרומני שהכירה פעם במקרה ברכבת, הרגשתי איך הבטן שלי עשתה היפוך, איפון אמיתי, ובלי לחכות עוד, ספרתי: טרוואה, דה, אן...
זהו זה, ידידי.
יצא לך לירות בטירונות? זה דבר עצום, אני לא אומר שזה מה שהיא שמעה, קול ירייה אמיתית, זה היה יותר רעש פנימי אם אתה מבין, בתוך הגוף שלי, אבל בשבילי הירייה וההדף היו אמיתיים, והיתה גם שריקה באוויר, כמו כדור של ברזל שפילח לעצמו את הדרך, ויכול להיות שאת השריקה היא בכל זאת שמעה, כי מיד אחרי שהשקט חזר ראיתי איך הפנים שלה משתנים. היא התרכזה כולה בי בתוך הפנים שלי, והמבט שלה היה מבט צרפתי, כמו מהרגע הראשון, אבל גם מבט נדהם ומופתע, כן, בהחלט, משהו עם הרבה אור.
התחלתי לרעוד. הפעם בכל הגוף. בזהירות, הורדתי יד אחת מתחת לשולחן, אל הבטן שלי, והתחלתי לחפש. מוניק שתתה מהתה שלה ולא הסירה ממני את העיניים, בזמן שמיששתי עם היד, עם האצבעות של היד, את הבטן, את החלק התחתון שלה. ציפיתי להרגיש את הדם הסמיך שמרוח לי על הבטן. אבל לא הרגשתי שום נוזל. הבטן היתה יבשה.
אוקיי, חשבתי לעצמי. איך אני יכול להיעלם עכשיו לשירותים בלי שהדייט תראה את הבטן השותתת ולא מדם, כנראה שאין שם דם. ידעתי שאם אקום, היא תראה הכל, ולך תדע איזה צעקות יתחילו כאן. הציפור תיבהל, תברח מהכלוב, המסעדה כולה תהיה על הרגליים, ועל מי יסתכלו כולם? על האידיוט היחיד שמתרגש מצרפתיות כאילו אין מחר.
הדרך היחידה להיעלם לשירותים היתה להסיח את דעתה ולחמוק לפני שתספיק להבחין בבטן הפצועה שעברה איזה סוג של התפוצצות שאת טיבה עדיין הייתי צריך לגלות. בדברים כאלה דווקא יש לי מוניטין. אתה יודע מה עשיתי בצבא. אז אני הסתכלתי מסביב ומה ראיתי? תגיד לי אתה! נו, תגיד! ציפור! יושבת לה בתוך כלוב, שולחן אחד מאחוריה. מה כבר יכולתי לעשות עם זה? לצעוק, תסתכלי למעלה, ציפור? אנשים כבר לא קונים את זה אחרי גיל חמש.
פעם עשיתי תרגיל הסחה עם ארגז של חסה
זה היה מעציב. בדרך כלל ידעתי איך להסיח תשומת לב בזמן אמת. פעם עשיתי תרגיל הסחה עם ארגז של חסה שצבעתי בירוק זוהר, אנשים לא האמינו שיש דבר כזה, שמה שהם רואים זה חסה רגילה אבל זוהרת. בזמן שהם תהו על הפלא הספקתי להעלים לכולם את הטלפונים הניידים שלהם. מובן שהחזרנו אותם, אחרי התרגיל, אבל אני זוכר כמה זה הצחיק אותך כשחילקתי להם את המכשירים שהם לא ידעו שנלקחו מהם בזמן מבצע החסה.
אבל במסעדה, זה היה רק אנחנו והציפור. כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לאלתר. הראש שלי היה ריק. נשארתי לשבת על הכסא, יד אחת עוד מחפשת אחרי הפצע הנעלם ויד שנייה מחזיקה בתה. מוניק התפנתה לדבר על כל מיני דברים, אבל לא על הבטן שלי או על השריקה ששמענו שנינו. הייאוש חיבק אותי. אני זוכר ששאלתי את עצמי אם זה מה שמרגישים כשגוססים. לא רציתי למות באמצע הדייט. לא רציתי להפסיק להסתכל עליה. אמנם הסיכויים היו לטובתי, כי אנשים ממעטים למות בפגישות ראשונות, אני בדקתי את זה, עניין מאוד נדיר, אבל אני לא יכול להגיד שלא דאגתי. הפצע שלי כבר היה פעור.
היא אמרה שנהנתה מאוד ושהגיע הזמן להזמין את החשבון. גם היא ידעה לשקר, חשבתי. ספרתי את השניות עד שהמלצרית תשוב עם החשבון ותפנה אותנו לטובת זוג אחר, מוצלח יותר, זוג עם עתיד. הרגשתי שוב כמו זה שמגיע אחרון במרוץ שבו כולם מוזמנים להשתתף. זה לא עושה טוב למצב רוח כשמישהי, פריזאית או מכאן, זורקת אותך ככה, אתה יודע איך.
המלצרית הגיעה עם המגש הקטן שעליו היה מונח החשבון. מוניק אמרה שהיא מתעקשת לשלם עבור התה והעוגה, שלי ושלה. זה לא הפתיע אותי. היא ריחמה עלי. על הלילה שעוד מצפה לי. היא נתנה למלצרית את הכסף במזומן והשאירה לה גם את הטיפ.
בלי לחכות יותר, כאילו היא ממהרת, קמה מהכסא, והבטן שלה שוב הופיעה, אבל לא הזכירה לי עוד את הבטן שלי, זהו זה, המחשבה שלי מתה. כשהיא קמה והבטן שלה מולי, היא אמרה לי, אתה שומע מה היא אמרה לי, היא אמרה לי: אתה רוצה לבוא אלי או שנלך אליך?
אתה מבין?
הסתכלתי לה בעיניים, כי לא האמנתי שהיא לא זורקת אותי, אז, ברגע ההוא, לטובת איזה ספורטאי מחונן שבטח מחכה לה באתר שבו מצאנו זה את זה, ורגע אחר-כך אני הנמכתי את המבט וראיתי שמשהו נוצץ לה בתוך הפופיק. זה נראה כמו כפתור מהג'ינס שלי. הג'ינס שנתת לי, אתה שומע? מונדייה! זה לא היה שם קודם, כשהיא הגיעה לפגישה.
אז, בדיוק אז, תשמע מה שאני אומר לך, היא נצמדה אלי ככה, ליד השולחן, לעיני כל העולם והציפור, ואמרה לי שכבר היה לה פעם איזה להטוטן שהראה לה איך הוא מטפס על הקירות של חדר השינה שלה, אבל אחד כמוני שיודע להתרכז ולדייק ועושה את זה עם כל הלב – תכונות אלוהיות שכל ספורטאי משתוקק להן – ובכן, אחד כזה בהחלט עוד לא היה לה.
לפנייה לכתב/ת 
