פוסט מורטם

הזיכרון החזק ביותר שלי מפארה פוסט הוא חולצת "המלאכיות של צ'רלי" שקנו לי כשהייתי בגן. המראה שנצרב בתודעה הקולקטיבית האמריקאית (וגם על לא מעט קירות מתבגרים באותה התקופה) הוא הפוסטר בו היא לבושה בבגד ים אדום, אבל בעיקר בהמון שיניים ובשיער המשגע שלה.

לפני חודש נכנעה פוסט לסרטן. המוות שלה נבלע בחור השחור שהותיר אחריו מייקל ג'קסון, שבחר להסתלק דווקא באותו יום, אבל פוסט עדיין נחשבת לאחת הכוכבות האהובות בארצות הברית, סמל של תקופה.

את שלוש שנות המאבק האחרונות שלה תיעדה פוסט, שהיתה ללא ספק אישה שאהבה להרגיש שהיא שולטת בחייה, והחומרים התנקזו אל הסרט "הסיפור של פארה" ששודר אתמול ב-yes דוקו.

העובדה שמדובר בתיעוד עצמי עזרה לה ולאנשים שהקיפו אותה לשלוט בטון של הסרט, ובעיקר הציל אותו מעריכה אובר-דרמטית וקריינות רועמת סטייל "הסיפור האמיתי" בערוץ !E, שהיו הופכות אותו לעוד גרורה צהובה, מהסוג שפוסט נמלטה ממנו בשנים האחרונות שלה.

בארצות הברית שודר "הסיפור של פארה" כשפוסט עוד היתה בין החיים. לא במצב מזהיר, אבל נושמת. אלינו הוא מגיע כשאנחנו כבר יודעים את הסוף, מה שהופך אותו למדכא אפילו יותר, כי ברור שהוא צולם על מנת להיערך בסוף לסיפור הניצחון של פוסט על הסרטן.

פוסט היתה אישה חיובית ואמיצה עד כאב, ככה לפחות עולה מהסרט ומעדויות של הקרובים אליה. לפעמים נדמה שהיא היתה כמעט אמיצה וחיובית מדי. אני יודעת, מדובר בדברי כפירה כשמדובר במי שנאבקת בסרטן, אבל לתחושתי סרטן מתפרץ כשמשהו מודחק מחפש דרך החוצה, ואם אפשר היה לראות משהו מהפוסטר המפורסם של פוסט, הוא שהחיוך שלה הוא הכל חוץ מאמיתי.

פולשנות אמיצה

"הסיפור של פארה" הוא סרט מרגש. בעיקר בזכות החברים והקרובים של פארה, אגב, והמצוקה שהם מרשים לעצמם להשליך על המצלמה. אבל יותר מזה הוא קשה לצפייה. יאמר לזכותה של פוסט שהיא לא חסכה בתיעוד פרטני של רגעי השפל.

פוסט. לא חסכה מאיתנו גם את הרגעים הקשים מכל (צילום: רויטרס)

המוטיב הבולט ביותר בסרט - שלא נוכח בסרטי מחלה בדרך כלל - הוא צילומים פולשניים משהו של הטיפולים הרפואיים הרבים שעברה פוסט, שממחישים את דרך הייסורים שעובר הגוף דרך הרפואה המודרנית עד למה שאמורה להיות ההחלמה.

פוסט עומדת בכל התרופות, הדקירות והניתוחים בכבוד, מודעת למצלמה שנעה סביבה. מבחינות לא מעטות הסרט הזה סיפק לפוסט את תפקיד האופי שתמיד חלמה עליו.

אין ספק, הרבה מאוד אנשים אהבו את פוסט הכוכבת. "הסיפור של פוסט" סחף את ארצות הברית כשהושיב מול המסך תשעה מיליון צופים והפך לתוכנית הנצפית ביותר השנה במשבצת בה שודר.

וגם אם הצופים הגיעו אליו ממקום שקיבל עם הזמן משמעות בזויה - המקום המציצני (שהרי ברור שסיפורה של אישה אנונימית לא היה זוכה לכזאת חשיפה) - הסרט עצמו מצליח להביא את האדם שמאחורי הכוכבת, ויש בו לא מעט רגעים מכמירי לב. הזוגיות המדהימה שלה עם ריאן אוניל, הנדנדה הרגשית שמביאה איתה ההתקדמות, הנסיגה, ושוב התקדמות, המחלה ובעיקר ההתפכחות מהחלום המתוק של שנות ה-70. היי שלום פארה פוסט.