אני כל כך רוצה את השבב שמתריע על לב שבור
אם אדע שיש לי מתריע ללב שבור, אדע לסגת בזמן ואהיה רגועה. אוכל להכניס את כל כולי לקשר. ואז אולי פחות אבדוק את הגבולות עם דניאל, פחות אפטפט כשאין לי מה להגיד, פחות אפלוט שטויות אל חלל האוויר, אהיה אני בשקט. אהיה פשוט אני
שמעתי שמישהו המציא מין שבב זיהוי קטן, נסיוני, פורץ דרך, המתריע על שברון לב. אתה מדביק אותו מתחת לחולצה, באזור החזה, וכשהוא מזהה מישהו שעלול בפוטנציה לשבור לך את הלב, הוא מהבהב בצבעים זרחניים ומשמיע את הנעימה של "מציאות". הממציא מחפש נסיינים, והחלטתי לגשת לאודישנים. מובן שיש קריטריונים: מועמד שיזוהה כאדם רגיש במיוחד, שסבל בעבר מלב שבור – לא סדוק, אלא ממש מרוסק – הוא מועמד ראוי. ידעתי שלא תהיה לי בעיה. זה האודישן הכי קל שאעשה בחיים.
אני נמצאת בתקופה קריטית.
דניאל ואני גרנו יחד אצלי בדירה במשך שבועיים. צלחנו את תקופת המבחן שהקצבנו לעצמנו, אבל שנינו הרגשנו שהיא לא נתנה לנו דבר. כלומר, שהינו תחת קורת גג אחת, אבל אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל להתמסר וליצור את האינטימיות שחשבנו שתיווצר. ההחלטה המשותפת לעבור לגור יחד אחרי חמישה ימי היכרות היתה מסעירה ומרגשת. רציתי להיות הנון-קונפורמיסטית המושלמת. הבועטת, החצופה, המעזה. על מי ניסיתי לעבוד? אני הרי פוחדת להיקשר. ומי שפוחד להיקשר, צריך לבצע את ההיקשרות בצעדי תינוק. צעד קטן אחרי צעד קטן. רק כך הוא רוכש את הביטחון שהוא כל-כך זקוק לו, ומצליח לקלף מעצמו את המעטה המטעה. המעטה שמגן עליו ושומר על הפאסון. הפוקר פייס.
אחרי שבועיים דניאל חזר לדירתו, אבל החלטנו להמשיך להתראות ולנסות לפתח את הקשר. אז עכשיו אנחנו חוזרים במנהרת הזמן, ואני קולטת שהתקופה הראשונית הזו, המלחיצה, של הגישושים הראשונים, היא בלתי נמנעת. אי אפשר לקפוץ קדימה ולדלג על שלבים; חוסר הביטחון, הניתוחים האינסופיים של ההתנהגויות שלו. הם תמיד יהיו שם. אוהב או לא אוהב? רוצה או לא רוצה? למה אני זקוקה לכל-כך הרבה חיזוקים? מה קרה שם בינקות שלי? מישהו נטש אותי ולא שמעתי על זה? "כשבדידות אינה פחד, נולדת שירה...", האם כשבדידות אינה פחד, נולדת גם אהבה?
לאחר צום של שמונה שעות, הגעתי בשעה היעודה אל הכתובת הנקובה. ידעתי שאני מועמדת מתאימה, אבל כמו לפני כל אודישן, הייתי לחוצה. מה אם אני לא מתאימה? אני כל-כך חושקת בשבב הזה. אם אדע שיש לי מתריע ללב שבור, אדע לסגת בזמן ואהיה רגועה. אוכל להכניס את כל כולי לקשר, כשהשבב מגן עלי. ואז אולי פחות אבדוק את הגבולות עם דניאל, פחות אפטפט כשאין לי מה להגיד, פחות אפלוט שטויות אל חלל האוויר, אהיה אני בשקט. אהיה פשוט אני.
הבניין הלבן שצבעו מתקלף נראה מבחוץ רגיל לחלוטין. הדלת למטה היתה פרוצה. טיפסתי לקומה השלישית. האם אוכל להיבחן כשלבי פועם בעצמה כזו? על דלת הכניסה לדירה לא הופיע כל סימן למתרחש בפנים. לקחתי נשימה עמוקה ונקשתי בהיסוס, לא בטוחה שאני רוצה להיכנס. אשה כבת 60 פתחה לי את הדלת יחפה. היא היתה לבושה גלבייה לבנה, שיערה הכסוף גלש על כתפיה ופניה היו חפות מאיפור. חששתי שהיא שומעת את פעימות לבי. "בואי תיכנסי", חייכה אלי בנדיבות. פניה הנינוחות הרגיעו אותי. עיניה הקטנות התכולות נראו לי כשני יהלומים נוצצים. היא הובילה אותי לחדר גדול שאת רוב שטחו תפסה מכונת מתכת ענקית. "את יכולה להתפשט וללבוש את החלוק הלבן לאחר שתחתמי על הטופס".
היא הסבירה לי שאכנס ואשכב בתוך המכונה כשאלקטרודות מחוברות לי לחזה. "האלקטרודות בודקות את הלב. אם תימצאי כמועמדת ראויה, אתקשר אלייך בימים הקרובים".
"רגע... מה הם בדיוק הקריטריונים?" שאלתי, אבל היא כבר סגרה את הדלת מאחוריה.
לאחר שבוע התקשרה יהלומית: "לצערי את לא מתאימה".
"מה זאת אומרת?? אני הכי מתאימה! בגיל 14 יוחאי שבר לי את הלב ומאז זה קרה עוד פעם אחת לפחות. הוא נשבר בקלות. אני מבטיחה לך".
"זהו בדיוק... מסתבר, לצערי, שנמצא אצלך שבר שלא התאחה".
"מה את בעצם אומרת לי?"
"השבב עובד על לבבות תקינים בלבד, בריאים. הוא לא יזהה את הפוטנציאל לשבירת לבך כשלבך עדיין שבור. אבל אני מבטיחה לך שמיטב אנשינו עובדים על שכלול השבב, וכיום זה בהחלט לא מדע בדיוני. אולי אפילו אפנה אלייך בעוד מספר שנים".
"ואם ארפא בקרוב?"
אבל היא כבר ניתקה.
בערב התקשרתי לדניאל. קבענו לשבת על בירה קרה ואבטיח עם בולגרית ב"מציצים". כשפנינו אל הגלים, ו"מציאות" מתנגן מהרמקולים מאחורינו, תהיתי, האם אנחנו נמצאים על סיפון הטיטאניק כמה רגעים לפני שקיעתה?
הטורים הקודמים:
לפנייה לכתב/ת 
לא סתם סדוק. הקליקו על התמונה כדי לקרוא עוד על לב שבור
צילום: index open
מומלצים
