נושא ערביותו ויהדותי לא עלה על הפרק בינינו
זו היתה עובדה קיימת שלא רצינו לשוחח עליה. החיבור בינינו היה מיידי, לא היה לי זמן לשאול את עצמי שאלות. הקירבה בינינו התגנבה מרגע היכרותנו ובכלל לא ביקשה תעודת זהות
יש תקופות בחיים שהכל לא הולך, שנדמה שאתה עכבר במעבדה של אלוהים והוא עושה בך כרצונו. כזאת היתה השנה הכי גרועה שלי. שנה בה החבר שלי עזב ללימודים בחו"ל, שנה של מועדי ב' בלימודים. שנה בה הסתכסכתי עם הבוסית ונאלצתי לחפש עבודה חדשה.
מידי בוקר נהגתי לומר בוקר טוב לשומר בכניסה, לבחור מהמזנון ולפקידת הקבלה. בוקר אחד כשהגעתי לעבודה לחשה לי פקידת הקבלה כממתיקת סוד: "את יודעת שסמי ערבי?".
יצאנו מהמטבח ולא דיברנו. סמי יצא אל תוך המסדרון החשוך, ואני עליתי למשרד. ניגשתי לדלפק, הרופא כבר יצא והמטופלת האחרונה ישבה על אחד הכסאות ובכתה שהיא בהריון אחרי חמש שנים של נסיונות. חייכתי אליה, אבל כל מה שיכולתי לחשוב היה שאני רוצה להסתגר עם סמי במטבח לנצח.
חצי שנה לא עבדתי, עד שמצאתי עבודה כמזכירה רפואית של רופא נשים בירושלים. לא היה לי זמן להתאבל על החבר שלי שנטש, הייתי עסוקה בהישרדות יומיומית. בלחשוב מהיכן אשלם את שכר הדירה ושכר הלימוד. כל היום שלי סבב סביב נשים בהריון עם הורמונים שמדברים בשמם.
בקומה שלנו, בחדר הסמוך לרופא הנשים, היה אורתופד, ובקומה מתחתיו מכון הרנטגן שאליו נשלחו שבורי גפיים. שני הרופאים חלקו מטבח אחד. ערב אחד, בערך בעשר, אחרי שידעתי שמחכה לי עוד שעה נוספת בחברת נשים לא מאוזנות הורמונלית, ירדתי למטבח להכין קפה. בזמן שחיכיתי שהמים ירתחו בקומקום, הופתעתי על ידי קול גברי: "סליחה אפשר להיכנס?"
הסתובבתי וראיתי שחסמתי את דלת הכניסה. "כן, סליחה", עניתי.
"אני סמי מהרנטגן", הציג את עצמו גבר עדין בעל עיניים ירוקות גדולות. הצגתי את עצמי, מזגתי את המים, חייכתי ויצאתי. מאותו הערב נפגשנו במטבח, במעלית. נדמה כאילו יד מכוונת אותנו להיפגש זה עם זו בכל הזדמנות. בכל פעם שנפגשנו גיליתי עוד תכונה נפלאה שלו. הוא ידע להקשיב ולהשיא עצות טובות, ואפילו עזר לי עם החומר בסטטיסטיקה. מידי פעם כשאכלתי במטבח הוא הצטרף ואכלנו יחד. ערב אחד נכנסה אחת הפקידות, חשה באינטימיות שנוצרה בינינו ויצאה כלעומת שבאה. אנחנו המשכנו בשיחות שלנו על כל נושא שקיים, בנינוחות ונועם.
סיפור:
האורגזמות שלה היו הטחת אשמה
סבסטיאן פטרוס
היא ראתה את הכומתה האדומה, את המדים המיוזעים, והתיישבה לידי בבית קפה. בחנה את פניי שהזכירו לה דם על הידיים ונהנתה לראות את התיעוב מקרוב. לא יודע למה הלכנו לסרט, למה ישבנו בגינת רחוב עד מאוחר, למה היא אמרה שהיא גרה לא רחוק, ולמה שכבנו בכלל. היא אמרה שהמצפון שלי לא צריך להיות שקט רק בגלל ששכבתי עם ערביה, ואני אמרתי שהנקמה שלה ביהודים ממש לא לעניין אם היא חושבת שהיא שלטה בי לילה שלם. סיפור אהבה מסוג אחר
"בוקר טוב גם לך", עניתי.
היא עיקמה פרצוף על כפיות הטובה שלי, על שלא הודיתי לה שניסתה להזהיר אותי מ"המחבל", כך כונה בפי הבנות. נושא ערביותו ויהדותי מעולם לא עלה על הפרק באופן רשמי, אבל הוא היה שם, נוכח ולא מדובר. זו היתה עובדה קיימת שלא רצינו לשוחח עליה. החיבור בינינו היה מיידי, לא היה לי זמן לשאול את עצמי שאלות. הקירבה בינינו התגנבה מרגע היכרותנו ולא ביקשה תעודת זהות.
מידי פעם הביא לי תבשילים מאמא שלו
עוד מבט:
"החבר הערבי שלה לא יצא לי מהראש"
קורטז אורבאן
אמיר הוא רווק מבוקש, מסוג האנשים שמחפשים את סינדרלה ומאמינים שרק רגל אחת מתאימה לנעל שברשותם. הם לא צריכים הרבה כדי לתייק את הבחורה כ"אחות חורגת" מתחזה
מאז אותו משפט שאמרה פקידת הקבלה התחילו הבנות להתרחק ממני, כך שסמי היה "חברתי" היחידה ולמעשה כל מה שנזקקתי לו. נפגשנו בשעות העמוסות וברגעי ההפוגה. הוא היה שם, חיכה לי במטבח. מידי פעם הביא לי תבשילים מאמא שלו. מעולם לא ניסה לגעת בי או לנשק אותי, או לרמוז משהו בעל אופי מיני. זה היה חדש ויפה. הרגשתי שאנחנו כמו שני דתיים ששומרים נגיעה.
ההתלחשויות במשרד שהיו מאחורי גבי התקרבו לפניי. הפכתי לאויבת, מפני שהתחברתי עם האויב. שנאו אותי, רחשו לי בוז על שאני בכלל מתרועעת עם ערבי ולא מצייתת לחוקים שנכתבו בדם ואש בירושלים. כשניסיתי לספר לחברה טובה על סמי או לצטט משהו שהוא אמר לי, היא אמרה: "אבל איך את יכולה, הוא ערבי". הבנתי שיש משהו גדול שאני מפספסת, לא רואה או מסרבת לראות.
באחד הימים פגשתי את סמי במעלית הבניין, הוא אמר שהאורתופד ביקש ממנו שלא לשוחח איתי, שזה יוצר תסיסה במשרד. המשפט הזה קומם והפחיד אותי. באותו ערב האורתופד יצא מוקדם, וסמי נשאר לשוחח איתי ליד הדלפק. נותרה עוד מטופלת אחת שחיכתה בחוץ. ניגשנו למטבח, עייפים ומובסים, והתיישבנו זה ליד זה כרגיל. מתוך המצוקה הזו הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם.
הוא חיפש את שפתיי
הנחתי את ראשי על כתפו. הוא ליטף את הפנים שלי, חיפש את שפתיי ומצא אותן מייחלות אליו. המתח הסמוי שהיה בינינו מצא פורקן בדמות נשיקה. הרגשתי בטוחה בין שפתיו, מוגנת במטבח הזעיר. ישבנו שם, בין הקפה, הקומקום וכוסות הזכוכית, וזה המקום היחיד שהינו מוגנים בו.
טוקבק כדורבנות:
מי אשם?
מה שמדהים בכל הסיפור הזה זאת העובדה שמגיבים לכתבה הזאת אנשים שאין להם שמץ של מושג! בחיים לא היו במערכת יחסים עם מישהו שהוא לא יהודי! בחיים לא נכנס להם ללב מישהו כזה! אנשים צרי אופקים שהולכים עם ראש בקיר לפי מה שלימדו אותם בטירונות!
גם אני הייתי בסרט הזה ועם כל האהבה שהייתה הסיבה שאי אפשר היה להמשיך זה רק בגלל אנשים כאלה!
כי זה להפסיד חברים, משפחה, עבודה..
החברה שבה אנחנו חיים אוסרת במלוא מובן המילה על מערכת יחסים כזאת מלהתקיים, ואני מקווה שכל הזוגות שהצליחו לעמוד בזה נהנים מהזוגיות ומצליחים להיות מאושרים!!! הלוואי שלי היה הכוח להילחם בזה!!!
למחרת מסרו לי שסמי פוטר. לימים גיליתי שרופא הנשים שעבדתי עבורו צפה במתרחש בינינו במטבח.
מאז לא ראיתי את סמי. אתם כולכם ניצחתם, אתם וחומות השנאה שיש בעיר הזאת. ואנחנו הפסדנו משהו קסום. סיפור אחד מיני אלף שאין לו זכות קיום, מפני שמישהו אחר החליט להמית אותו עוד בטרם נולד.
מרוצים?
פורסם לראשונה 31/07/2009 11:53
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
