מה עושה המלחמה למוח?
חוקרים מתל אביב ביקשו לבדוק איך מגיב המוח לטראומה, על ידי סריקת מוחם של פרמדיקים צבאיים עם גיוסם לצה"ל, ושוב כעבור שנה וחצי. רצה הגורל, ובין הבדיקות התרחשה מלחמת לבנון השנייה. החוקרים גילו כי יש נטייה מוקדמת לסבול מהלם קרב
בפינה של אחד האזורים המסוכסכים ביותר בעולם, שוכנת מדינתנו ששטחה כ-20 אלף קילומטרים רבועים בלבד, בהם מצטופפים כ-7.5 מיליון בני אדם. מאז קום המדינה, התרחשו בינה לבין שכנותיה שבעה סכסוכים צבאיים שזכו לתואר "מלחמה". במלחמות אלה, ובעימותים צבאיים מצומצמים יותר, נהרגו עד כה יותר מ-22 אלף חיילים.
חקר המוח - כתבות נוספות:
- על מה אתה חושב? ה-MRI יודע
המצב הפוליטי המתוח שבו אנו חיים, גובה מחיר גם מאלה שאינם לובשים מדי צבא. יותר מ-1,500 מתושבי המדינה נהרגו עד היום בפיגועים שיזמו ארגוני טרור שונים, ואם לא די לה, לאדמה זו השותה בצימאון את דם יושביה, זיכו אותה האנשים במינון גבוה במיוחד של תאונות דרכים. יותר מ-30 אלף מבני הארץ נהרגו בתאונות דרכים מאז קמה המדינה למודת-הסבל הזו.
את הכאב על החלל שמותירים המתים בעולמם של החיים, אנו יודעים לבטא היטב. לא לחינם מופיעים שני ימי זיכרון מודרניים ועוד ארבעה ימי צום מסורתיים בלוח השנה שלנו. אך כמה מקום אנו מותירים לכאבם של אלה שנותרו בחיים, ונאלצים לחיות לאחר שחזו אפילו במעט מיבול הדמים הזה, ברגעים שבהם נקצר? כמה שירים נכתבו על כאבם של אלו שחזרו מהקרב, ובעצם לא חזרו כלל? היכן הטקסים לזכרם של האנשים שהיו פעם שמחים ובריאים והיום סובלים מנדודי שינה, תחושות אשמה וקושי להמשיך בחיים שניהלו לפני שהמוות נגע בהם לרגע ואז בחר לוותר עליהם?
פסיכולוגים חוקרים את השפעתם של אירועים טראומתיים על בני אדם מאז מלחמת העולם הראשונה. בהתחלה קראו לזה "הלם פגזים", ולאחר מכן "הלם קרב". בעקבות מלחמת וייטנאם גברה המודעות לנושא ומאז מכנים את התופעה הפרעת-דחק בתר-חבלתית (Post Traumatic Stress Disorder; PTSD).
עם השנים זכתה התופעה להגדרה במדריך הכללי לאבחון מחלות פסיכיאטריות (DSM) והיא כבר לא מיוחסת אך ורק לאלו שחוו חוויית קרב, אך עד היום אנו יודעים מעט מאוד על מה שמבדיל בין אלו שלוקים בה בעקבות חוויה טראומתית לאלו שלא לוקים בה. בנוסף לזה, בשנים האחרונות יותר ויותר מכירים בכך ש PTSD היא רק הפרעה אחת מני רבות המופיעות כתגובה לאירוע טראומתי, אולי הבולטת והאופיינית ביותר אבל לא היחידה.
"הפרעת דחק בתר-חבלתית היא הפרעה קשה מאוד לאבחון ולטיפול, ובו זמנית היא אחת ההפרעות הנחקרות ביותר", אומרת פרופ' תלמה הנדלר המנהלת את המרכז לתפקודי המוח בבית החולים איכילוב.
המחקר במרכז המשותף לביה"ח ולאוניברסיטת תל אביב מתבסס על הדמיה מוחית תפקודית באמצעות תהודה מגנטית (fMRI), המאפשרת למדוד באופן לא פולשני את הפיזור והעוצמה של הפעילות המוחית ביחס לתגובות התנהגותיות ונטיות אישיות של אנשים. על ידי כך ניתן לאפיין את פרופיל המוח של היחיד בתקופות שונות וביחס לאירועים שונים במהלך החיים.
מחקר הרואה אור לראשונה השבוע בכתב העת האמריקני הנחשב PNAS מהווה חלק מעבודת הדוקטוראט של רואי אדמון המבוצעת בהנחיית פרופ' הנדלר במסגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובשיתוף עם אלוף משנה ד"ר גד לובין מחיל רפואה. המחקר מתבסס על שימוש ב fMRI כדי לאפיין את תבנית הפעולה המוחית הנמצאת בבסיס התגובה הפסיכולוגית האנושית לדחק משמעותי.
fMRI. מודד את הפיזור והעוצמה של פעילות מוחית
fMRI: מחפשים נטייה מוקדמת
"אם ניקח קבוצה של אנשים שעברו אירוע טראומתי, כלומר אירוע שבו חייהם היו בסכנה או שבו הם היו עדי ראייה לסכנת חיים, אז באופן סטטיסטי כ-15% מהם יסבלו מ-PTSD", מסבירה פרופ' הנדלר. "הצרה היא שהאופן שבו הם יגיבו מיד לאחר האירוע, ובשבועות שאחריו, לא יעיד מי סובל מההפרעה ומי לא. הסימפטומים של ההפרעה – נדודי שינה, מחשבות חוזרות על האירוע, התנהגות כאילו האירוע נחווה מחדש – מופיעים כמעט אצל כל מי שחווה אירוע טראומתי. הסובלים מההפרעה הם אלו שאצלם הסימפטומים ממשיכים להופיע גם לאחר חודש ומתגברים עם הזמן".
הסיבה לכך שיבול המחקרים בנוגע למחלה זו הוא גבוה יחסית, לדברי הנדלר, היא שקל לאתר את נקודת המוצא שלה. "אפשר לאתר ולסמן את הטריגר להפרעה, לכן גם קל יחסית לחקור אותה".
הנחת המחקר של רואי אדמון הייתה שלאנשים שמפתחים PTSD יש נטייה מוקדמת לכך שקובעת את האופן שבו הם מתמודדים עם האירוע. משהו שמוטבע בהם עוד לפני האירוע, אולי מלידה ואולי מניסיון קודם. "זה יכול לבוא לידי ביטוי פסיכולוגי באישיות, למשל בתנודתיות יתר של מצבי רוח, אבל אנחנו הנחנו שניתן גם לאתר את זה בפעילות המוחית ועל ידי כך לסמן ביולוגית את הנטייה האישית".
לדברי החוקרים, מחקרי עבר הצביעו כבר על שלושה אזורים במוח שהפעילות בהם שונה אצל אלו הסובלים מ-PTSD, אבל כדי לבדוק נטייה מוקדמת יש לדעת מה היה המצב באותם אזורים לפני שהתרחש האירוע הטראומתי.
לשם כך החליטו אדמון והנדלר לאתר קבוצה של נחקרים ולבדוק את מוחם לפני אירוע דחק משמעותי ולאחריו. היה עליהם לבחור קבוצה של אנשים עם סבירות גבוהה לחוות אירוע דחק משמעותי בטווח הזמן הקרוב ביותר. קבוצה כזאת הם מצאו בקרב שורת המתגייסים לצה"ל. "בחרנו קבוצה של 50 מתגייסים לקורס קדם צבאי של פרמדיקים קרביים", מספר רואי אדמון. "חיילים אלו עברו טירונות קצרה, לאחריה תשעה חודשים של קורס אינטנסיבי ואז שירות של תשעה חודשים בצמוד ליחידות קרביות. הנחנו שבשל תפקידם והמקום שבו הם מוצבים, יש סבירות גבוהה שהם יחוו אירועים שכוללים סכנת חיים להם או למישהו אחר".
המתנדבים עברו בדיקה אחת עם גיוסם ועוד בדיקה כעבור שנה וחצי. הבדיקה כללה שאלון פסיכולוגי שמטרתו לקבוע האם הנבדק סובל מסימפטומים הכלולים במצב של PTSD, ובדיקת fMRI שסיפקה הדמיה של הפעילות המוחית בתגובה לתמונות בתכנים שונים. "מחקרי עבר הראו שמוחם של אנשים הסובלים מפוסט טראומה מגיב בפעילות מוגברת כאשר מציגים לנחקר תמונות שקשורות לחוויה הטראומתית. בבדיקות הראינו לחיילים תמונות 'ניטרליות', ולצידן תמונות שקשורות לחוויות של מלחמה או פצועים – אמבולנס, פצוע, קסדה, רובה וכו'. לאורך הבדיקה נתנו לכל נחקר משימות קטנות ושאלנו אותו שאלות כדי לוודא שהוא עדיין ער ומרוכז, אבל המטרה הייתה פשוט לראות איך המוח מגיב לתמונות מסוגים שונים".
פינוי פצועים במהלך מלחמת לבנון השנייה (צילום: רויטרס)
מלחמת לבנון השנייה: מה קרה כעבור שנה וחצי?
החיילים במחקרו של אדמון נבדקו, כאמור, עם גיוסם ושוב לאחר שירות של שנה וחצי. במהלך הזמן שחלף בין הבדיקות, השתתפו חלקם בקרבות במלחמת לבנון השנייה ואחד מהם אף שילם בחייו, יותם גלבוע ז"ל. עיסוקם של כל הנבדקים היה טיפול בפצועים ורבים מהם דיווחו על חוויות של חילוץ פצועים תחת אש והתמודדות עם פציעות ומוות. השאלונים הפסיכולוגיים שמילאו החיילים בשלב השני של הניסוי הראו כי חלקם אכן סובלים מסימפטומים של הפרעת דחק בתר-חבלתית, אם כי לא ברמה שפוגעת בתפקודם.
מחקרי עבר הראו שישנם שלושה אזורים במוח האנושי, שהפעילות בהם מוגברת או מוחלשת אצל הסובלים מ-PTSD. אזורים אלה הם: האמיגדלה, ההיפוקמפוס והחלק האמצעי-התחתון של הקורטקס הפרה-פרונטלי. מדובר באזורים של המוח האחראים על מרכיבים שונים של הפעילות הרגשית.
באמיגדלה ובהיפוקמפוס מתגברת הפעילות אצל אלו הסובלים מפוסט טראומה, ובקורטקס הפרה פרונטלי הפעילות מוחלשת. הסיבה לכך, סבורים החוקרים, היא שאזור זה אחראי לדיכוי הרגש, פעולה חיונית לשליטה על זיכרונות קשים. יש לציין כי זהו גם האזור היחיד, המבדיל את המוח האנושי ממוחו של השימפנזה.
בדיקות ה-fMRI שנערכו לחיילים לאחר שנה וחצי של שירות קרבי הראו כי אצל כל החיילים, נרשמה פעילות חזקה יותר באמיגדלה ובהיפוקמפוס, כאשר הם נדרשו להביט בתמונות שנשאו תוכן רפואי (אמבולנס, תחבושת וכו'). כאשר הביטו החיילים בתמונות בעלות תוכן צבאי (קסדה, רובה וכו'), התגברה במעט הפעילות המוחית באותם אזורים וכאשר הביטו בתמונות ניטרליות, לא נרשם שינוי ברמת הפעילות לעומת הבדיקה הראשונה.
באופן גורף, אצל החיילים שדיווחו בשאלונים על סימפטומים של דחק פעלו אותם אזורים ביתר עוצמה, אך השוואה של הבדיקה השנייה עם הראשונה העלתה את הפרט המעניין הבא: מסתבר שבעוד שבהיפוקמפוס הפעילות פשוט התגברה בשיעור גדול יותר אצל אלו שסבלו מסימפטומים, הגורם לפער ברמת הפעילות המוחית באמיגדלה היה, שהפעילות באזור זה הייתה חזקה יותר מלכתחילה אצל אותם חיילים שגילו סימפטומים של חרדה.
על בסיס זה משערים אדמון והנדלר כי אותה נטייה מוקדמת ללקות בהפרעת דחק נובעת מפעילות מוגברת באזור האמיגדלה במוח, תכונה פיזיולוגית הקיימת אצל אנשים מסוימים ללא קשר לאירוע הטראומתי. כאשר אירוע כזה מתרחש, יכולה תכונה זו לתרום להתפתחותה של הפרעה חרדתית.
קישור למאמר
בעיות בסנכרון
באזור האמיגדלה, אם כן, נמצאת אותה נטייה מוקדמת שאותה חיפשו החוקרים מתל אביב, הנטייה שיכולה להסביר למה אדם אחד מפסיק לחוות את האירוע הטראומתי אחרי חודש, בעוד שאדם אחר ממשיך להתענות בגינו למשך כל חייו. אך המוח שלנו אינו רק איבר שמתהווה ברחם אימנו בצורה מסוימת, ומאז מכתיב את גורלנו. לחוויות שאנחנו עוברים בחיים, יש גם יכולת להשפיע על המוח ולשנות את דפוסי פעולתו.
אזורים שונים במוח האנושי מתאמים ביניהם את רמת הפעילות. לאורך הניסוי חיפש אדמון אזורים במוח שהיו מסונכרנים ברמת הפעילות עם האמיגדלה וההיפוקמפוס. "מצאנו שרמת הסנכרון בין הקורטקס הפרה-פרונטלי לבין ההיפוקמפוס הייתה גבוהה יותר בבדיקה השנייה אצל כל החיילים שנבדקו. מעבר לזה, מצאנו שככל שרמת הסנכרון הייתה גבוהה יותר, כך דיווחו החיילים על פחות סימפטומים של חרדה. ברמת הסנכרון בין האמיגדלה לקורטקס הפרה-פרונטלי, לא נרשם שינוי".
מתוך זה מציעים החוקרים שהסנכרון בין ההיפוקמפוס לקורטקס הפרה-פרונטלי הוא מנגנון המבוסס על גמישות עצבית המאפשרת שינוי קוגנטיבי, שבאמצעותו מתמודדים בני אדם עם חוויות מלחיצות. כאשר חווה אדם חוויה המאיימת על חייו או על חייו של אדם הקרוב לו, רמת הסנכרון בין שני האזורים הללו עולה, ומאפשרת למוח להתמודד טוב יותר עם הלחצים.
"הביטוי המוחי של התופעה הנקראת PTSD נמצא בין הגורם הנתון מראש, שאותו מייצג האמיגדלה, לבין הגורם המשתנה, שאותו מייצג ההיפוקמפוס. האזור הראשון פעיל יותר מלכתחילה אצל אותם אנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-חבלתית, האזור השני מגביר את פעילותו ואת רמת הסנכרון שלו עם הקורטקס הפרה-פרונטלי בעקבות החוויה הטראומטית", מסכם אדמון.
לאן מוביל אותנו המידע החדש הזה? החוקרים הדגישו כי התובנות מהמחקר יכולות לסמן אנשים בסיכון פגיעות גבוה מיד לאחר אירוע ובכך לכוונם לטיפול המותאם אישית להם. כלומר, בעתיד הלא רחוק ניתן יהיה ליישם את הידע שיש לנו על הקשר בין הפעילות המוחית לסימפטומים ההתנהגותיים כדי לייעל את הטיפול הפסיכולוגי. "יש מספר דרכים שבהן הידע הזה יכול לעזור לטיפול", אומר אדמון. "אם מטפלים ישלבו ניטור של הפעילות המוחית בטיפול שלהם בנפגעי טראומה, הם יוכלו לתת טיפול מכוון ומדויק יותר. ניתן יהיה, למשל, להביא את המטופל מיד אחרי האירוע ולנסות להוריד את רמת הפעילות באמיגדלה שלו. בנוסף, ניתן יהיה לעקוב אחר הפעילות המוחית לאורך הטיפול ולוודא שהוא אכן גורם לעלייה ברמת הסנכרון בין ההיפוקמפוס לקורטקס הפרה-פרונטלי".
