מצאתי אותו בטוקבקיה והתאהבתי במילים שלו
עקבתי אחרי התגובות החריפות שלו, שפגעו במטרות כמו חיצים מושחזים. ידעתי שהוא שנון, ציפיתי בהתרגשות שהוא יופיע ושפניני לשונו ירעידו אותי. דיאלוג מהסוג השלישי
לא שלחתי לו את התמונה שלי, הוא היה מקסים ומרגש מכדי שאסכן את הפגישה איתו בגלל תמונה שצולמה בזווית הלא נכונה. כתבתי לו שאני לא פוטוגנית, שאני שונאת איך שאני יוצאת בתמונות, שהוא יתאהב בי כשיראה אותי כי יש לי פנים חתיכיות וגוף משגע עם ריבועי בטן.
מצאתי אותו בטוקבקיה. עקבתי אחרי התגובות החריפות שלו, שפגעו במטרות כמו חיצים מושחזים. ידעתי שהוא גבוה וחזק, עדין, שנון ומלוטש כמו החיצים שלו. התאהבתי במילים שלו, ציפיתי כל יום בהתרגשות שהוא יופיע ושפניני הלשון שלו ירעידו אותי.
כששלח לי את האימייל שלו לא ישנתי כל הלילה מהתרגשות. ובגלל שהוא גר רחוק, קבענו להיפגש אי שם באמצע, בעיר הגדולה והרוחשת, בקפה קטן ושקט ליד הכיכר שנקראת על שם המנהיג שנרצח לפני שנים.
הגעתי מוקדם, מוקדם מאוד, ולא רציתי לשבת לבדי חצי שעה בבית הקפה, אז מצאתי גן ירוק עם ספסלים חומים ונדנדות, וכלבים שגוררים את בעליהם ברצועות ומריחים בהנאה את אחורי בני מינם. בחרתי בספסל פנוי בין זוג זקנים שבהו באוויר ובחור חמוד שדיבר בהתלהבות לעצמו.
"אני דווקא אוהב את השמלות הקצרות שלך", הוא זרק לחלל האוויר, "הן מחמיאות לך".
הסתכלתי על החצאית הקצרה שלי ורציתי לומר לו "תודה", אבל הוא המשיך לדבר לאוויר, וכעת ראיתי שבאוזנו תקועה דיבורית. המחמאה היתה מיועדת להיא שתלויה באוויר אי-שם.
"שיפסיק לבלבל במוח, יש לך רגליים נהדרות, הגיע הזמן שתתחילי למכור את הסחורה בלי להתבייש", אמר.
הרגשתי שנקלעתי לתוך הרומן הרומנטי מבלי שהתכוונתי
הסתכלתי עליו מהופנטת. הוא היה יפה אמיתי, חתיך הורס, דוגמן, עם ישבן מתוק ארוז בג'ינס משופשף וחולצת טריקו שכיסתה שרירים לוהטים. הוא לא ראה אותי והמשיך לדבר בתנועות ידיים ובעיניים נוצצות, כאילו ההיא שבאוויר עומדת ממש לפניו.
"אני חושב שהוא משחק, אל תפלי למלכודת, אבל אם את אוהבת משחקים את הרי אלופה, את הרי הדגיגה שלי, חלקה כמו צלופח, מתוחכמת כמעט כמוני, שחקי אותה, זו הבמה שלך והפה שלך מתוק לפחות כמו הפה שלו", המשיך לדבר לאוזניה.
הרגשתי שנקלעתי לתוך הרומן הרומנטי מבלי שהתכוונתי. יושבת שם ומקשיבה לדברים אינטימיים לא לי. אבל הוא היה קרוב מדי וקולו היה חזק מכדי שאתעלם, וכל הספסלים בגן היו תפוסים. הוצאתי את הדיבורית שלי, הרכבתי אותה על אוזני וצלצלתי לחברתי נגה.
נגה כמובן לא ענתה, היא מזמן לא עונה לי, רק המענה האוטומטי שלה הדהד בדיבורית. ומה עכשיו, לא רציתי לחזור למצב המביך של מאזינה בעל כורחה, אז החלטתי לדבר לנגה בכל זאת.
"היי מתוקה", אמרתי לקו הדומם, "אני פה באיזה גן בעיר הגדולה, לא מכירה אף אחד. יש לי חצי שעה לשרוף ומשמאלי זוג זקנים, כנראה חרשים, ומימיני בחור חמד שמדבר לעצמו, אז החלטתי לבלבל לך את המוח אפילו שאת מתעלמת ממני".
"החצאית הזאת מבליטה את הרגליים הנהדרות שלך"
הקו המשיך לשתוק, ואני האזנתי באורך רוח לנגה שלא אמרה דבר. "אני לובשת את החצאית השחורה שאת אוהבת", אמרתי לקו של נגה, "תמיד אמרת לי שאיתה אני יכולה לכבוש את העולם".
"תשמעי יפתי", אמר החמוד לדיבורית שלו, "את סומכת על הטעם שלי, נכון?".
"נכון", אמרתי בלחישה לעצמי.
"אז החצאית הזאת מבליטה את הרגליים הנהדרות שלך".
"תודה", אמרתי לחלל האוויר שלי, החלל שלא התערבב עם חלל האוויר שלו, החלל שהיה עד לפני רגע נגה שלי. כעת ישבתי ברגליים משוכלות, מסתכלת קדימה על החלל שלי, לא מעזה להסתכל לצדדים.
"את בדיוק מה שאני אוהב", אמר לחלל שלו, "השיער הקצר והפראי, עיניי הדבש הממיסות, הגומות כשאת מחייכת, ואפילו תנוכי האוזניים".
"גם לך לא חסר, יקירי", אמרתי לחלל שלי, "יש לך עיניים ירוקות ממזמזות, ותחת חמוד שצועק ומתחנן שיחפנו אותו, אבל אני לא פה, אני באוויר, וגם אתה רק חלום פורח".
"הדברים הגדולים תמיד מתחילים מחלומות קטנים", אמר הוא, "ופה יש לנו חלום ענק, אולי אהבה מתבשלת".
למה חשבתי שהוא ירדוף אחריי כמו בסרטים?
וכאן שתקתי, לא ידעתי מה לומר, מי אני שאתערב בחלומות של נער החמד? רציתי לראות את זו שמעבר לקו, האם היא דומה לי? איזו חצאית היא לובשת? האם היא מתרגשת כמוני? ואולי גם היא רק חלום כמו שנגה שלי היא רק חלום. יותר מדי שאלות, יותר מדי ספקות.
"צריכה ללכת", אמרתי לקו של נגה, "מחכים לי, נשיקות".
"נשיקות לך אהובתי, נשיקות, את כזו יפה, אל תלכי", הוא אמר לאוויר שלו.
"אני פה, "לחשתי לאוויר שלי, "אני פה".
ואז נפלה שתיקה ארוכה, אינסופית, גועשת. שנינו שתקנו, שנינו הבנו שהטלפונים מזמן נותקו ושהלבבות איכשהו התחברו בהיסוס, ואחר כך בהתלהבות. שפלתי את עיניי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
"להתראות מקסים שלי", אמרתי לעצים ולאבנים ולכלבים ולזוג הזקנים, וזינקתי ורצתי בלי להסתכל אחורה.
עצרתי בכיכר מתנשפת. התפללתי לפסיעות שלו, חיכיתי לעיניים הממזריות שלו, לאצבעות שלו, אבל הוא לא היה שם.
ישבתי מאוכזבת על קוביית הבטון. למה ברחתי? למה חשבתי שהוא ירדוף אחרי כמו בסרטים? ואולי הוא בכלל לא דיבר אלי ואני לא בראש שלו? מה שהכי כאב זה שלעולם לא אדע. אבל אס נזכרתי פתאום שמישהו אחר מחכה לי בבית הקפה.
צעדתי מיואשת לבית הקפה הקטן, והוא ישב שם, הדיבורית על השולחן, עיניו הירוקות זורחות מהפתעה.
לפנייה לכתב/ת 
