ספר חושף: כך פעלו בתי הבושת במחנות הנאצים

ב-1942 הגיעו הנאצים למסקנה שעובדי הכפייה במחנות הריכוז יעבדו קשה יותר אם יובטחו להם בתמורה טובות הנאה מיניות - לכן אילצו אסירות לשמש כפרוצות בבתי בושת מיוחדים שהוקמו עבורם. זהו הנושא של ספר חדש בשם "בתי הבושת של מחנות הריכוז" (Das KZ Bordell), מאת רוברט זומר, שתואר כמחקר המקיף הראשון של התופעה שרבים נמנעו מלעסוק בה.

ספרו בן 460 העמודים של זומר, שיוצג בפרלמנט המחוזי של ברלין ביום רביעי, עוסק במקורות, במבנה ובהשלכות של המבנים המיוחדים, ה"זונדרבאוטן", שנוהלו על-ידי האס.אס של היינריך הימלר בגרמניה הנאצית. "בזיכרון הקולקטיבי ובהיסטוריה הכתובה של מלחמת העולם השנייה, בתי הבושת במחנות הריכוז נחשבו במשך זמן רב לטאבו", אמר לרויטרס הברלינאי בן ה-35.

"האסירות לשעבר לא רצו לדבר על כך: זה היה נושא קשה מאוד לטיפול. זה לא התאים בקלות לתדמית שהייתה אחרי המלחמה למחנות הריכוז, כמונומנטים של סבל", הסביר זומר. אחרי ניסוי ראשון שנערך במחנה מאוטהאוזן באוסטריה ב-1942, פתח האס.אס 10 בתי בושת שכאלה, שהגדול בהם פעל באושוויץ שבפולין, בו הועסקו 21 אסירות. האחרון שבהם נפתח בתחילת 1945, השנה שבה הסתיימה המלחמה.

אסירים צועדים במחנה אושוויץ, ב-1945 (צילום ארכיון: AFP)

מדובר בפרק שאינו קשור כמעט לתולדות השואה. נשים יהודיות לא גויסו כפרוצות וגברים יהודים לא הורשו לדרוך בבתי הבושת. זומר מעריך כי כמאתיים אסירות בסך הכל נאלצו לעבוד בהם, ופותו בעיקר באמצעות הבטחה שכך יימנעו מזוועות היום-יום של המחנות. "הובטח להן שישוחררו כעבור חצי שנה אם יעבדו שם, אך ההבטחות לעולם לא כובדו", אמר ההיסטוריון.

אין כניסה ליהודים

"מאוחר יותר, האס.אס פשוט בחר את הנשים שנראו כמתאימות ביותר. יהודים לא הורשו להיכנס וגם לא שבויי מלחמה סובייטים", ציין זומר. "נשים יהודיות לא שרתו כעובדות מין", הבהיר. אלפי חיילים שנלכדו, אסירים פוליטים ואנשים שתויגו על-ידי הנאצים כלא רצויים מסיבות שונות - בהם צוענים והומוסקסואלים - הוחזקו במחנות לצד מיליוני היהודים שנספו בשואה.

"הרעיון מאחורי בתי הבושת היה להעלות את הפרודוקטיביות, על-ידי הוספת תמריץ לעובדי הכפייה", הסביר זומר. "אך ממה שהבנתי, זה כלל לא עבד. רק מעטים האסירים שהיו במצב פיזי שאיפשר להם ללכת לשם". לפי זומר, הנאצים היו היחידים שהשתמשו באסירות כפרוצות למען אסירים אחרים בזמן המלחמה.

האסירות שדורדרו לזנות, רובן בתחילת שנות ה-20 לחייהן, קיבלו מנות מזון גדולות יותר וזכו ליחס רך ביחס לשאר האסירות. בתמורה, הן נדרשו לספק מין לאסירים נבחרים מדי ערב, בין השעות שמונה לעשר בלילה, ובימי ראשון בצהריים. "בתי הבושת מבטאים מימד נוסף של הזוועה הנאצית, שבמסגרתה קורבנת הנאצים נדרשו לבצע עבירות בנשים", אמר זומר, שגדל במזרח גרמניה הקומוניסטית. הנשים, סיפר, סבלו גם אחרי המלחמה מסטיגמות בשל עברן.

חוקי הגזע יושמו גם שם

הרעיון לתמרץ את האסירים הושאל מהגולאגים הסובייטים, שם התנהגות טובה יכלה לזכות את האסירים בכמות מזון נדיבה יותר. זומר סיפר כי הנאצים יישמו את חוקי הגזע שלהם גם בתוך בתי הבושת. "גרמנים שרצו ללכת לבית הבושת יכלו ללכת רק לאשה גרמניה. ואסיר סלבי רק לאשה סלבית". לדבריו, רק אסירים מיוחסים כמו הקאפו, יכלו להרשות לעצמם ביקורים תכופים. הוא העריך שפחות מאחוז אחד מאוכלוסיית המחנות ביקרו אי פעם בבתי הבושת.

ברגע שהאס.אס היה מנפיק אישור להפעלת בית בושת, האסירים

הזכאים לביקור היו עוברים בדיקות רפואיות. אם שמם הוקרא במסדר הערב, הם הוצעדו אל מבנה שבו רופא בדק את אברי המין שלהם. אפילו יחסי המין עצמם התקיימו תחת עיניהם הפקוחות של הסוהרים, ותועדו ביומני האס.אס. "היו להם חורי הצצה", הסביר זומר, "רק 15 דקות של סקס בתנוחה המיסיונרית הורשו לאסירים".

במסגרת המחקר שערך זומר לקראת כתיבת הספר, הוא ביקר בעשרה מחנות ריכוז - בהם דכאו ובוכנוולד - ותיחקר 30 אסירים לשעבר, בהם מספר גברים שביקרו באותם בתי בושת. עם זאת, כמעט כל הנשים שנאלצו לעבוד בהם כבר הלכו לעולמן, או לא מוכנות לדבר על כך. לדבריו, "לא ידוע על אסירות שקיבלו פיצוי על הסבל שנגרם להן. חשוב שהנשים האלה יזכו להשיב את כבודן".