הכל נראה כל כך טוב, עד לאותה שבת בבוקר
גילת התחילה לעבוד אצלנו, ובדומה לעדי, סבלה מפיגור קל. הם התחילו לאכול יחד ארוחות צהריים, ולאט לאט ראינו שמתחילה לצמוח שם אהבה. אחר כך הם עברו לגור ביחד ואז יום אחד עדי לא ענה לי לטלפון. ידעתי שמשהו לא בסדר
כמו שלמדנו תוך זמן קצר, לעדי היה פיגור קל, לא משהו כבד. פיגור שאחרי שנים של היכרות נהגנו להגיד שכשהוא נולד מישהו שכח לחווט כמה חוטים. זה הכל. אבל אני מקדים את המאוחר.
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אני יואב רמי ויניב הלכנו לשחק כדורסל. ואז, באמצע המשחק, שמענו קול צעקה דקה שנשמע כמעט לא אנושי. הקול עלה כמו סירנה ואז נשאר קבוע ונקטע רק כשהצועק היה צריך לשאוף אוויר.
הסקרנות גברה עלינו. הקפנו את בנין הפיס הגדול ושם ראינו את עדי כורע על ברכיו, תכולת התיק הכחול שלו מפוזרת על הרצפה, ומעליו עמדו שלושה ילדים שהכרנו היטב. אלי מכיתה ד' 2, שהיה אולי הילד הכי גדול בשכבה ד', ושני עושי דברו, אבי ודורון.
משהו בסיטואציה היה כל כך לא בסדר, שבראשונה בחיי הרגשתי שאני לא יכול לשתוק. בלי לחשוב הרבה צעדתי צעד אחד קדימה. "עזוב אותו, אלי", דיברתי בלי לחשוב. צעדתי עוד צעד אחד קדימה. הייתי צריך להרים את הראש כיוון שאלי היה גבוה ממני כמעט בראש.
פגיעת הקרש בלחי השמאלית שלו הממה אותו
משהו בי פקע. אלי, שתמיד היה רגיל להיות בריון מפחיד, עשה את מה שידע לעשות הכי טוב. הוא יצא להתקפה. כיוון שהוא לא ציפה להתנגדות ממישהו ששקל 15 קילו פחות ממנו, פגיעת הקרש בלחי השמאלית שלו הממה אותו.
עדי עדיין שכב על הרצפה. הוא כבר לא בכה, אבל ייבב בקול חלוש. התחלנו לאסוף את תכולת התיק שלו. ניסיתי לדבר אליו, אבל הוא לא הרים את ראשו. חיבקתי אותו ונראה שזה הרגיע אותו. ואז, בפעם הראשונה, שמענו את עדי מדבר. "קחו אותי הביתה", הוא ביקש.
הלכנו איתו הביתה, וכשהגענו אמא שלו היא הבינה את הסיטואציה בלי הרבה מילים. היא הזמינה אותנו אליהם הביתה לתה קר, ועדי לקח אותנו לחדר שלו. שם ציפתה לנו הפתעה נוספת. כל החדר היה מלא עד אפס מקום בדגמים של מטוסים. מטוסים ממלחמת עולם שנייה ועד ימינו. אמא של עדי, שראתה את ההפתעה בעינינו, אמרה לנו בחצי לחישה "עדי מאוד טכני. הוא יודע לפרק ולהרכיב כל דבר".
וככה התחילה החברוּת שלנו. עד היום אני לא יודע למה אבל עדי נהייה חבר חמישי ברביעייה החזקה שלנו. זה היה טבעי, מהיר ונטול שאלות. לאן שהלכנו הוא היה בא. גם בתיכון, כשהתחלנו לצאת עם בנות, עדי היה בא איתנו, והן כולן קיבלו אותו כשווה - כי כך התייחסנו אליו. אהבנו אותו והוא אהב אותנו. בצבא הקשר היה פחות אינטנסיבי, אבל סירב להתנתק. גם אחר כך.
הוצאנו את עדי ממפעל הנעליים בו עבד
וכך התקדמנו. אני ויואב הלכנו לטכניון, רמי ויניב למדו באוניברסיטת חיפה. התחתנו, התחלנו את העבודה הרצינית הראשונה ונשארנו חברים. יואב ואני הקמנו את חברת התוכנה "קוגיטה", ותוך שנה התחלנו למכור והלך לא רע. שכרנו עוד ועוד עובדים כדי לעמוד בביקושים בכל העולם. וכשהיה צריך איש תחזוקה הוצאנו את עדי ממפעל הנעליים בו עבד והבאנו אותו אלינו כעובד מן המניין.
כולם אהבו את עדי, כי כזה הוא היה. כשגדלנו עוד יותר הקמנו מחלקה משפטית, כיוון שהחברה שלנו מכרה מוצר שהצריך הרבה מאוד ניירת משפטית. כעבור זמן מה הזדקקנו לעובד שיתייק את הניירת. כמעט מייד חשבתי על מירה, שניהלה את מפעל הנעליים שהעסיק עובדים מוגבלים. התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם יש לה עובדת שתתאים לפרופיל.
גילת התחילה לעבוד אצלנו אחרי שבוע. היא סבלה גם מפיגור קל אבל תיפקדה מצוין. היא היתה מסורה לעבודה ודייקנית מאוד. כשהיה צריך להתקין לה נורת שולחן, עדי נשלח לבצע את העבודה. באותו יום שמתי לב שעדי מוסח לגמרי. הוא הסתובב ליד הארכיב המשפטי כל היום ונראה קורן.
בימים הבאים שמתי לב שגם גילת לא היתה אדישה. הם התחילו לאכול יחד ארוחות צהריים, ולאט לאט ראינו כולנו שמתחילה לצמוח שם אהבה.
יום אחד, כששאלתי את עדי במעלית מה שלום גילת - הוא הסמיק, חייך והשפיל מבט. כעבור שבוע הוא נכנס אלי למשרד ואמר לי שהוא אוהב אותה. באותו ערב ישבנו כולנו במסעדה ושתינו לחיי הזוג הצעיר.
אחר כך הם עברו לגור יחד. עזרנו להם להעביר את הדברים שלהם לדירה המשותפת, והם הזמינו אותנו לארוחת ערב שהכינו. אחרי הארוחה ישבנו ושתינו והעברנו זכרונות ילדות.
כשהגעתי, ראיתי את הניידת בכניסה לבניין
האהבה ביניהם פרחה. עדי פרח והוא היה מלא אנרגיות. הכל היה נראה כל כך טוב, עד לאותה שבת בבוקר.
הטלפון צלצל בסביבות שמונה. אני זוכר שהתעצבנתי על מי שמתקשר בשבת כל כך מוקדם. אבל כשהרמתי את הטלפון שמעתי את עדי חנוק מלחץ. "משהו לא בסדר, משהו לא בסדר". עדי לא הצליח להגיד יותר. אחרי חצי דקה של הרגעות הוא הצליח להגיד שגילת נפלה במקלחת ועכשיו היא לא עונה לו. הזמנתי אמבולנס תוך כדי קפיצה למכנסיים ונסעתי לדירה שלהם.
כשהגעתי, ראיתי את הניידת בכניסה לבניין וקצת נרגעתי. דילגתי במדרגות מנסה לחשוב על התסריט הכי אופטימי. כל המחשבות האופטימיות לא עזרו.
בנתיחה שלאחר המוות התברר שגילת סבלה ממפרצת במוח. היינו הלומי צער. מאותו יום עדי כאילו נבל לתוך עצמו. שום דבר שעשינו לא עזר, גם לא שבוע באיטליה, לשם לקחנו אותו במטרה לנסות ולהוציא אותו מהייאוש. עדי הלך ודעך מול עינינו. הוא לא יצא מהבית המשותף שלהם, לא התקלח ולא אכל אם לא הבאנו לו אוכל.
פסיכיאטר שראה אותו אמר שזו תגובה טבעית ושהזמן יירפא. אנחנו ידענו שזה משהו עמוק יותר.
ואז, יום אחד, עדי לא ענה לי לטלפון. באותו רגע הרגשתי צריבה, ידעתי שמשהו לא בסדר. יואב ואני נסענו לשם. הדלת היתה נעולה, עדי לא ענה לדפיקות. כשהכבאים פרצו לדירה הספיק לי מבט אחד. סיבת המוות הרשמית היתה דום לב. עדי מת מלב שבור.
מאז, בכל שנה בתאריך הפטירה של עדי אנחנו מתכנסים כולנו לבירה וזכרונות. עדי חסר לנו. אבל לפחות אנחנו יודעים שהיינו חלק משמעותי בחייו הקצרים. הבאנו לו שמחה. וזה נותן לנו כוח להמשיך.
- רוצים לקרוא עוד סיפורים?
לפנייה לכתב/ת 
