שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מלטף ומשקר
    שרון מולדאבי חושש מהרגע שבו האלבום הנפלא והממכר של Soulsavers, בו משתתפים מארק לאנגן, מייק פאטון ורבים אחרים, יתגלה כעוד מוצר יפה ומלוטש אך בלי בשר ודם ורגש

    אני רוצה אבל פוחד: רוצה להגיד ש-"Broken" של הסולסייברז הוא אלבום הרוק המצוין הראשון של 2009, ולבטח הכי מוצלח מאז אלבומי הבכורה הנהדרים של Glasvegas וה-Fleet Foxes מהשנה שעברה, אבל פוחד, משום שאחרי שבועיים של האזנות, "Broken" לא רק ממכר. אני פוחד שמא הוא גם משקר.

     

    משקר, כמו הרבה אלבומי רוק בעשור הנוכחי, שהצטיינו בהצדעות, מחוות, צטטנות ושחזורים. אלה שיש בהם את הצלילים הנכונים ובכל זאת אין מספיק בשר ודם ורגש ורעיונות משל עצמם. אלבומים של להקות שנתגלו כשמרניות, מסורתיות, ממוקדות פרסום ומפולחות קהלי יעד, בדיוק כמו הכוכבנים, להם הן אמורות לכאורה להוות אלטרנטיבה. להקות שחזונן האמנותי מסתפק בשינון וסיכום סך התקליטים של גיבוריהם.


    מארק לאנגן עם איאן גלובר מ"סולסייברז". נהנים משירותיו הפנטסטיים

     

    לאורך האלף הנוכחי שבנו ופגשנו אלבומים שעשו רושם ראשוני מצוין, אבל התפוגגו מהר מדי ונותרו כחסרי ערך ומשמעות של ממש לחיים. אלבומים של להקות עאלק-מרדניות אבל רק בגבולות הידועים ששורטטו לפניהן, של אמנים מתייסרים אבל נעדרי מוכנות לסיכונים, ושל הרכבים לכאורה פרועים שאצל רובם המראה זכיר יותר מהשירים.

     

    אז לא, למרבה המזל, ה-Soulsavers הם אף אחד מהנ"ל. אבל כמי שבשנים האחרונות נטה להסתקרן ולהתפעל בעיקר מחומרים שלא מיוצרים אצל להקות רוק, ולהרכיב את פסקול חייו מאמנים שבאים מאתוסים שונים מאלו של הגיטרות החשמליות המסורתיות, אני עדיין מהוסס לגבי ההתאהבות החדשה שלי. אולי אפשר לסכם את זה ככה: אני דלוק פחד על הסולסייברז, וגם אם זה יסתכם כרומן אוזניים קצר מועד בלבד, אז הם הצליחו ולפחות עשו לי את זה, להבדיל ממרבית להקות הגיטרות, שבשנים האחרונות הותירו את אוזניי ערלות.


    מייק פאטון. מחזן באלבום של הסולסייברז 

      

    בעצם, הסולסייברז הם לא בדיוק להקה. אלו צמד מפיקים בריטי, ריץ' מצ'ין ואיאן גלובר, שזה אלבומם השלישי תחת הכותרת הקבוצתית והשני בו נהנו משירותיו הפנטסטיים של מארק לאנגן כקול המוביל במרבית השירים. לאנגן, בוגר ה-Screaming Trees, מחבב שיתופי פעולה, ובשנים האחרונות עובד באופן רב פעמי וקבוע גם עם גרג דולי, איתו הופיע בישראל תחת השם טווילייט סינגרז, ועם איזובל קמבל.

     

     

    הנוכחות הקולית של לאנגן מונצחת כאן בשיאה. למי שלא מכיר, הוא בורך בקול נמוך, חרוך וחודר שמורכב, באפיון גס, מחמישית טום ווייטס, חמישית כריס כריסטופרסון, חמישית קית' ריצ'ארדס, חמישית ג'ים מוריסון המאוחר וחמישית טים הארדין. לאנגן אחראי למילים והסייברז למנגינות, לצלילים ולמעטפת ההפקתית הגדולה אך מאופקת שמאפשרת לזמר להצטיין בשירים הכי בומבסטיים וגם הכי אינטימיים שהקליט עד כה. חוץ מלאנגן, מחזנים פה גם מנהיגי רוק אלטרנטיבי כמו ג'ייסון פירס מ-Spiritualized, גיבי היינס מה-Butthole Surfers, ריצ'רד האולי, מייק פאטון, שיופיע בתל אביב בשבוע הבא עם פיית' נו מור, וזמרת אוסטרלית צעירה, רוזה אגוסטינו.

     

    קתדרלת רוק גותי

    אחד המבקרים בגולה כבר אבחן נכון, שהסולסייברז בנו כאן את קתדרלת הרוק הגותי הכי מפוארת שהוקמה מזה שנים. מי ששלל השמות הנ"ל נוגעים בו, וכן אוהדים של בוב דילן, ניל יאנג, לאונרד כהן וניק קייב, יקבלו מ-Broken תחושות חמות עד מצמררות של שיבה למחוזות אהובים. אבל כאן בדיוק ממוקדים החששות שלי מהם. יכול להיות ש-"Some Misunderstanding" הוא באמת ההמנון שדילן ויאנג מעולם לא כתבו יחדיו, הכלאה אפשרית בין "I Shall Be Released"  ל-"Like A Hurricane". ואולי "You Will Miss Me", על הפסנתר, הצ'לו ורביעיית המיתרים שבו, הוא שיתוף פעולה דמיוני של קייב וטוקסידו מון מאמצע שנות ה-80. ו-"Death Bells" הוא בעצם פרויקט משותף וגנוז של היאנג גודז ומיניסטרי מראשית שנות ה-90, וכן והלאה.


    ניק קייב. אוהדיו יקבלו מה"סולסייברז" תחושה חמימה (צילום: AP)

     

    יכול להיות שהם עד כדי כך טובים, שהסייברז וחבריהם הצליחו הפעם להיפתח ולהיטהר, ולגעת במקומות עמוקים וישירים, תמים ואמיצים בתוכם, כך שהמילים והלחנים הללו גם יגיעו כה עמוק ורחוק אצל מאזיניהם ויישארו שם לתמיד. הלוואי. אבל – ייתכן שזה לגמרי אני ולא הם – אולי ממרחק הזמן יסתבר ששוב מדובר בפרויקט שמנצל את כל הידע, הניסיון, הכישרון והיכולות של משתתפיו רק על מנת לפנק את קהלם במוצר צריכה חצי חנף וחצי נוסטלגי. מוצר שיחסית למורשת המופתית של מקורות ההשראה שלו הוא יותר מדי יפה ונעים, ופחות מדי תובעני ומעמת.

     

    שירים קודמים של הסולסייברז כבר שובצו בפסקולי סדרות טלוויזיה, כמו "האנטומיה של גריי", "CSI ניו יורק" ו-"In Treatment", העיבוד האמריקאי ל"בטיפול" הנפלאה שלנו, כך שאין ספק שהבחורים מצטיינים בעיצוב צלילי. אני מתפלל שמבחן הזמן יוכיח שהסולסייברז יצליחו באמת להרים עצמם מעל לגל הבינוניות שפוקד את הרוק, ושאינם רק מצטרפים נוספים אליו, כעוד מפיקים מלוטשים מסוגם ששוחים עם הזרם.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "סולסייברז". יכול להיות שהם עד כדי כך טובים
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים