הוא לא הכיר אותה, את הבחורה שעוקבת אחריו
היא צפתה בו כל הזמן מהמרפסת, מעשירה דרכו את עולמה העצוב. היא לא ידעה את שם המשפחה שלו, אבל הכירה אותו טוב יותר ממה שחשב. הוא לא ידע שבכל דקה פנויה נוהגת לבחון אותו בחורה בת 25 שדירתה השקיפה בדיוק על דירתו
שעות הצהריים כבר עברו מזמן, ובכל זאת היא יצאה אל המרפסת, למרות שידעה שהוא לא יהיה שם. למען האמת, הוא כבר לא היה שם בשבוע האחרון, ויכול להיות שהוא בכלל עבר דירה. אולי הוא לא אוהב שמסתכלים עליו דרך מרפסות.
היא לא ידעה את שם המשפחה שלו, אבל הכירה אותו טוב יותר ממה שחשב. הוא לא הכיר אותה ולא ידע שבכל דקה פנויה נוהגת לבחון אותו בחורה בת 25 שדירתה השקיפה בדיוק על דירתו. אולי אם הוא לא היה מתעקש לעשות את השיפוץ הזה ולהוריד את הקיר ובמקומו להתקין חלון ענק שיעניק לו מרחב ואור, לא היתה יכולה אותה בחורה לדעת כמעט כל פרט בחייו ולהכיר אותו כל כך לעומק. אבל הוא התעקש על החלון, והיא כן ידעה וכן הכירה. היא הביטה בו, ודרכו העשירה את עולמה העצוב.
היא כמובן הרגישה קצת טיפשה, ובעיקר נבוכה
הפעם היחידה שהחליפה איתו מילה היתה בסוּפר, כשחיפשה את חלב הסויה. הם תמיד מסתירים אותו במדפים גבוהים או נמוכים מדי ובכל פעם משנים את מיקומו, כאילו שאין עוד אנשים שמעדיפים לא לשתות חלב רגיל. כשהבחין במצוקתה שאל אם היא מחפשת משהו ואולי הוא יכול לעזור. שפתיה זזו מבלי שהיתה בטוחה שבכלל יצאו מהן הברות ומילים, אבל מתברר שהן לחשו: "סויה. חלב". במהירות שלף את חלב הסויה מהמדף הלא הכי עליון וגם לא הכי תחתון אלא די אמצעי, וגם די בולט. היא כמובן הרגישה קצת טיפשה, ובעיקר נבוכה, מלמלה תודה והתרחקה משם.
בערך שנתיים עקבה אחריו, ומעולם לא העזה לגשת אליו כשראתה אותו יושב עם חבר שלו במסעדה שמתחת למרפסות של שניהם, או כשטפח על האבטיחים אצל הירקן כאילו שכך באמת אפשר לדעת אם הם מתוקים או לא.
בכל פעם שראתה אותו רק רצתה שינשק אותה
הוא היה התגשמות כל חלומותיה. היא חשבה שהוא הבחור הכי נאה והכי טוב לב בעולם, הוא קצת הזכיר לה את אחיה הקטן שנפטר לפני כמה שנים. היו לו שתי גומות חן קטנות אליהן התוודעה רק באותו יום בסופר, ושפתיים גדולות, בהן הבחינה אפילו מעבר לחלון, ובכל פעם שראתה אותו רק רצתה שינשק אותה, יעביר ליטוף רך על שפתיה, יחוש את חום גופה.
תמיד כשהיתה עוברת מולו ברחוב בבוקר, בדרכה לעבודה, הריחה את הבושם הממכר שלו. תמיד אותו בושם, תמיד אותו ריח.
היא הביטה בו כל בוקר כשהתעוררה לפני שיצאה לריצה, התבוננה בו כשחזרה לאחר שעה והכינה לעצמה קפה. כששמעה את הקומקום קופץ יצאה שוב אל המרפסת והביטה בו יושב וקורא את העיתון בעודה לוגמת מכוס הקפה שלה ומרותקת אליו. תוכניות הבוקר של גלי צה"ל בקעו מהרדיו שלו בכל בוקר. לאחר מכן צפתה בו נכנס למקלחת, תמיד היה יוצא משם לבוש ומאורגן. אחר כך היה מסדר את התיק שלו, בודק משהו במחשב ויוצא לדרכו. כך היתה מתזמנת את יציאתה מהבית כדי שתוכל לעבור לצדו ולהריח את הריח שנתן לה אנרגיה בכל השעות שלא תוכל לצפות בו.
ערב אחד הוא חזר מהעבודה עם בחורה שהיא לא הכירה ולא ראתה בעבר. היא היתה בהירת עור, בלונדינית וגבוהה. הם ישבו ואכלו ארוחת ערב שהוא בישל, שמעו מוזיקה שהוא אוהב, והבחורה הביטה באלבום התמונות שהוא צילם. שניהם חייכו וצחקו זה מדבר זה והבחורה כל הזמן שיחקה לעצמה בשיער ונגעה לעצמה בשפתיים. אחר כך הוא שם מוזיקה יותר שקטה והם התחילו לרקוד על רצפת הסלון. אחרי כמה דקות ראשו רכן כלפיה והוא נשק לה, על שפתיה הורודות והגדולות, התמימות, המתוקות. הוא נשק לה, והיא נתנה לו וליטפה את שיערו. מהר מאוד הם עברו לחדר השינה, ובמקום שהיא תזיז אותו מעליה, תגיד לו שמוקדם מדי, תלך לביתה, הוא הפשיט אותה מבגדיה. הבחורה הבלונדינית צחקה בקול גדול שחצה את החלון והשביל והדהד בחשכה, והבחורה במרפסת ממול החלה לפתע לבכות.
הוא כבר לא היה כל כך מקסים בעיניה פתאום
הבלונדינית הגבוהה נשארה אצלו גם בלילות שלאחר מכן. היא נשארה בחצי שנה שלאחר מכן. ובכל לילה נהגה להביט מהמרפסת שלה על שניהם מזדיינים, והבחור שלה כבר לא היה כל כך שלה, והוא כבר לא היה כל כך מקסים בעיניה פתאום. הבלונדינית צעקה וצרחה בצורה שנראתה מוגזמת, התרפקה על גופו והתכרבלה בין זרועותיו. מצד אחד היא לא רצתה לראות ולשמוע, אבל סקרנותה משכה אותה בכל ערב שוב ושוב אל המרפסת, בידיעה מוחלטת מה תראה ומה תשמע.
ואז, ערב אחד, הוא חזר לבד.
הבלונדינית לא הגיעה באותו ערב, וגם לא בערב שאחריו, והיחידים שהגיעו היו שוב החברים שלו מפעם, אותם היא לא ראתה כבר די הרבה זמן. הם שתו בירות וראו משחקי כדורגל, ומלבד מגבת ורודה שנותרה תלויה על קולב בחדר השינה, לא נותר זכר לבלונדינית הגבוהה.
היא לא הפסיקה לרגע להביט בו מבעד למרפסת, והפעמים היחידות שלא הביטה בו היו השעות המעטות בהן ישן, או כשנסע כנראה לבקר את משפחתו.
הפגישה השנייה איתו התרחשה ממש לפני שבוע. שוב הגיעה לסופר, שוב נתקלה בו במעבר, והפעם החליטה שהיא חייבת לדבר איתו. הוא היה קצת עצבני, היא מיד הבחינה בכך. אולי בגלל הבוס שלו. החליטה שהפעם היא תעזור לו למצוא משהו שהוא מחפש, והיא תעשה זאת בחינניות ובלי בעיה, באדישות מוחלטת שתגרום לו לשאול אותה לשמה.
כשעמד מול מדף הדגנים ותר בעיניו אחרי האריזה שהוא אוהב, היא עברה ושלפה בקלילות את הקורנפלקס שהוא אוכל, זה שכולם היו אוכלים כשהיו ילדים קטנים אבל אז החלו לצאת כל מיני דגנים מתוחכמים וכולם שכחו מהקורנפלקס הצהוב הזה, עם הציור של התרנגול. היא זרקה את האריזה לתוך העגלה שלו, חייכה אליו והמשיכה ללכת. היא הרגישה את עיניו נתקעות בגבה.
"אנחנו ממש שכנים" אמר לה
ליד מדף הגבינות הוא התחיל לדבר איתה. שאל אותה לשמה ושאל איפה היא גרה. "אנחנו ממש שכנים" אמר לה ומיד הוסיף ושאל איך ידעה איזה קורנפלקס הוא אוכל.
במקום לחשוב על תשובה מתוחכמת, אמרה לו בקלילות שניחשה. הוא שאל אותה שוב איך, בכל זאת. היא התחילה להתבלבל, למלמל, וחוסר הביטחון שלה נתן אותותיו. היא השפילה עיניה, הרגישה את התזזיתיות האופיינית לה נכנסת לפעילות מוגברת. אמרה לו שהיא רואה אותו הרבה בסופר ותמיד שמה לב שהוא לוקח את אותו הדבר. הוא הסתכל עליה כפי שמסתכלים על אנשים מוזרים ולא אמינים, ובמקום להמשיך ולדבר איתה פשוט בהה בה בחשדנות, הסתובב והלך, לכיוון הלחמים, ואז לקופה, ואז חזר לביתו.
היא היתה מעט מופתעת, וכשהגיעה לביתה יצאה אל המרפסת והביטה בו. הוא סידר את המצרכים, אחר כך דיבר בטלפון ואחר כך יצא למרפסת שלו. זה היה קצת מוזר, כי הוא אף פעם לא יצא למרפסת, ובכל זאת המשיכה להביט בו ולא האמינה שהוא יביט בחזרה, לא האמינה שיבחין בה ולא האמינה שבאמת יצליח להבין שהיא יודעת הרבה יותר מאשר איזה קורנפלקס הוא אוכל.
היא התרחקה מהמרפסת וסגרה את החלון, אבל הרגישה את עיניו בוהות בתריסים הסגורים גם כשעמדה מאחוריהם. אחרי שבוע העזה ויצאה שוב אל המרפסת, מחכה לראות אולי, בכל זאת, הוא השאיר חלון פתוח.
שעות הצהריים כבר עברו מזמן, ובכל זאת היא יצאה אל המרפסת, למרות שידעה שהוא לא יהיה שם. למען האמת, הוא כבר לא היה שם בכל השבוע האחרון. יכול להיות שהוא בכלל עבר דירה.
אולי הוא לא אוהב שמסתכלים עליו דרך מרפסות.
