המעצבים שחייבים לנו כפרות

חשבון הנפש השנתי של אזור יום כיפור סב אצלי זה בדרך כלל סביב התשלומים האין סופיים ב"זארה", ומסתיים לרוב בהבטחה הבלתי ניתנת לקיום, שמהשנה

 אני לא קונה בתשלומים בכלל. השנה, לעומת זאת, החלטתי לוותר לעצמי. במקום לחפור בדברים טבעיים כמו רכישת שלושה זוגות נעליים בחודש, בחרתי להתמקד באנשים זדוניים שצריכים לעשות עם עצמם חשבון נפש דחוף על פשעים נגד האנושות. לאחר חודשיים אינטנסיביים של עלעול בכל מגזין אופנה אפשרי והכנת תחזיות לחורף הקרוב, לא נותר לי אלא להאשים כמה ממעצבי העל ושותפותיהן, רשתות האופנה, בחטאים דורשי כפרה נגד הטעם הטוב. הרשימה לא קצרה, אבל הצלחתי לבחור ולהתמקד בחמישה.

בלמיין

כן, כן, גם אני מוכנה למכור את הילד שלי בשביל הג'ינס הקולי שהוציא השנה בית האופנה לאוויר העולם ועולה 1600$ בלבד, או תמורת אחד מהז'קטים המתוחכמים שהם עיצבו. אבל חיבתו העזה של מעצב הבית כריסטוף דקרין

לשנות ה-80 הולידה קולקציית אייטיז מטורפת שעיקרה החזרת כריות הכתפיים אל חולצותינו. לקח לנו רק עשור עד שהבנו כמה מטופשים נראינו וההתנתקות הסופית מהכריות המגוחכות חלה רק בתחילת שנות ה-90. לא חשבנו שנחזור לראות מחזות אימה מן העבר, אבל הנה זה קורה. אל תתבלבלי, כשהדוגמניות המושלמות של בלמיין הולכות עם שמלת מחוך מנצנצת א-לה-פרום 1986 זה ניראה מגניב וקולי, אבל אין סיכוי שבחורה נורמאלית (אפילו אחת שעונה על הגדרה של פאשניסטה) לא תיראה כמו קורבן אופנה עם התוספות התמוהות, גם אם היא לובשת פריט מקורי של בית האופנה הנ"ל. מסקנה: כריות זה דבר כעור ביותר, שמרי נפשך מפיתוייהן.

מארק ג'ייקובס

רק אלוהים יודע איך הגאון הזה מצליח להרים שלוש קולקציות שונות לשלושה בתי אופנה בכל עונה (לואי ויטון, מארק ג'ייקובס, והליין הצעיר מארק). אבל גם לילד

 הפלא של עלם האופנה יש פקשושים. כן, הבנו, שנות השמונים שוב כאן. זה לא אומר שמעצב אגדי כמו מארקי מארק חייב לשגר לנו אין סוף מעילים ושמלות בצבעי ניאון. את הצבעים המחרידים האלו אפשר להשאיר לחדר הכושר, או לכול היותר להצטייד באיזה גרביון חמוד ב"אמריקן אפרל". לעודד את התופעה הזו ואף לקדם אותה? ממך ציפינו ליותר.

ג'ון גליאנו וקנזו

שני אלה חייבים לטוס לבית הכנסת ולחכות לפתיחת ארובות השמיים, כי החטא שלהם עוד יכול להרוג מישהו. הגיע הזמן להגיד למעצבים האלו: הגזמתם. איך

 אפשר לנעול את זה? בתור חובבת עקבים מושבעת, שהייתה יוצאת בשמחה לריצה בפארק עם פלטפורמות, המפגש הראשוני עם התמונות מתצוגות האופנה המושלמות שהציגו בתי האופנה האלה נהרס במהרה נוכח גובה העקבים של הדוגמניות. אלה הצליחו רק בקושי ללכת על המסלול וחלקן אף נפלו. השורה התחתונה: מה שנראה מפחיד על המסלול, מפחיד שבעתיים על הרגליים.

המעצבת סימונטה רויציה

רויציה מוכרת פחות בארץ, אבל לא יכולתי שלא להזכיר את המעצבת שספק אם

 גם כמה ימי כיפור יעזרו לה לכפר. לכבוד חורף 2010 העמידה סימונטה קולקציה שלמה מפרוות. מפחיד לחשוב כמה חיות מתוקות נספו בשואה האופנתית הזו רק עבור התצוגה עצמה, ועוד יותר מקפיא לחשוב מה המספר הכולל של ארנבים, צ'ינצ'ילות, ושפנים שהומתו על מנת למלא את חנויות המותג. שימו לב: פרווה, לא בבית ספרנו.

זארה ו-H&M

נפצח בגילוי נאות: הכותבת מכורה לרשתות הנ"ל ולעולם לא תפסיק לקנות בהם.

 דווקא בגלל זה אני חייבת לשאול: למה? למה אתם חייבים לתרגם כל טרנד מטופש (שנות ה-80) לבגדים שאנשים אמיתיים יכולים להרשות לעצמם? אתם יודעים בתוך תוככם שזה מכוער (וכן, אני שוב מדברת על כריות הכתפיים, שמלות הפרום וההדפסים המחרידים משנות ה-80). אתם, שבכוחכם לעצור את הטרנד הבעייתי מלהגיע לרחוב, נרדמתם בשמירה. באשמתכם, עד סוף אוקטובר כולנו נאמין שהטייץ הזרחני החדש בשילוב הז'קט עם הכריות הם הגדרת הקול. מסקנה: ירחם השם עלינו ועל כל בית ישראל.