שתף קטע נבחר
 

ת-תש-תשו-שוב-תשובה

"אין ספק שמודל התשובה המנצח בחברה הישראלית הינו הרוחני". הרב רפי פוירשטין מביט בתופעה בחשש, אבל סבור שגם שמי שלא שייך אליה יכול לרכב על הגל הענק הזה עם הגלשן הפרטי שלו - להרטיב את הנשמה שיבשה מהרגלים

ערב יום הכיפורים התש"ע ניתן לקבוע שמודל התשובה הדומיננטי בחברה הישראלית הינו התשובה הרוחנית. או התשובה לרוחניות (וזה לא אותו הדבר). לתהליך תשובה זה שותפים כולם דתיים וחילונים, מסורתיים וחרדים. אשכנזים ובני עדות המזרח. צעירים ומבוגרים.

 

מודלים שונים יש לתשובה. ישנו מודל התשובה המעשית. תשובה זו מתמקדת באדם הפרטי והיא מכוונת לתיקון המעשה ובעצם לעיצוב מחודש של אורח חייו של האדם. תשובה זו מכוונת אותנו לעזוב את המעשה השלילי. להתחרט עליו, לקבל עלי עצמנו שלא לעשות כמוהו בעתיד, ולהתוודות בפינו עליו. כשמדובר במעשה שפגע באדם אחר עלינו גם לבקש את סליחתו. זה לא שפג תוקפו של מודל זה, אבל הוא כבר לא עומד בפני עצמו, הוא לא מסעיר את הנפש. ניתן לומר כי הציבור החרדי אימץ את המודל הזה, בהבטיחו לשבים איכות חיים אישית ומשפחתית הרבה יותר עמוקה ומספקת. ובעיקר בהבטיחו לשבים גילוי עצמי של אותה משמעות חמקמקה לחיינו עלי אדמות.

 

המודל השני של התשובה מתמקד בשיבה אל הזהות העדתית-השבטית. יוצאי מרוקו ותימן מחפשים את שורשיהם הרוחניים והתרבותיים. ופתאום יש חזרה אל הפיוט ואל הלבוש המסורתי. הפיוט המזרחי כובש לשמחתנו את ערוצי המוזיקה הישראלית למיניה. יותר ילדים בני העדה התימנית הולכים מחדש אל ה'מורי' ומתהדרים בפיאות מסולסלות. . אשכנזים ציונים-דתיים שבאו מבתים חסידיים מתהדרים פתאום בפיאות ארוכות, ובעוד סממנים חיצוניים המבטאים את מורשת בית הסבא רבא שעלתה בלהבות אושוויץ וטרבלינקה ונמחקה במדינת ישראל (כמו מורשתם של בני עדות המזרח).

 

מפעלו המונומנטלי של הרב עובדיה יוסף, החזיר את הפסיקה לפי דרכם של בני עדות המזרח אל קידמת הבמה. אם כי לצערי ישנם עדיין כבלים בלתי נראים שקושרים אותו אל הפסיקה הליטאית בכמה שאלות יסוד כמו גיור, קביעת המוות ועוד.

מאידך, המהלך הזה מבית מדרשה של ש"ס, אמנם עוד לא אמר את מילתו האחרונה אך נראה כי הוא כבר אחרי נקודת השיא שלו. אותה התלהבות ראשונית, שמלאה את 'יד-אליהו' כמה פעמים בשנה, איננה עוד בנמצא. וניתן לומר שהכוח האנרגטי הזה עדיין מפעם בחברה הישראלית אך גם הוא איבד את זוהרו ואת החידוש שבו

.

המודל השלישי הוא התשובה הלאומית. התשובה שמקורה בשיבה אל הזהות היהודית שלנו. אדם שמחובר על הזהות הלאומית, יגלה עד מהרה שתוכן הליבה של אותה זהות מכיל מנה גדושה של תוכן דתי. התוכן הדתי בלול בתוכן הלאומי עד שקשה להפריד בין השניים. למשל היחס לארץ ישראל נעוץ בהיסטוריה של העם היהודי בה במידה שהוא נעוץ בתנ"ך. והתנ"ך, נודה, איננו ספר היסטוריה הוא ספר הברית של האדם עם אלוקים.

 

חג הפסח מציין אמנם, את יום יצירת העם, והוא לכאורה חג לאומי גרידא. אבל עיון שטחי במקורותיו של החג מגלה עד כמה הוא מתמקד בהתגלות האלוקית שאפשרה את יצירתו של העם שלנו. זהו מודל התשובה של הציונות הדתית, מבית מדרשו של הרב קוק. התחייה הלאומית שאנו עדים לה בדורות האחרונים, מכילה בתוכה (גם אם לא תמיד בצורה מודעת) פוטנציאל לרנסאנס רוחני. התכנים שהיו חבויים ברוחו של העם במשך 2000 שנות גלות הולכים ומתגלים כמו מניפה הנפתחת אט אט.

 

אך נראה שגם התשובה הזו איננה אטרקטיבית דיה. אולי בגלל שאנחנו בני הדור השני-שלישי-רביעי למדינה התרגלנו אליה. היא מובנת מאליה. המושג 'תחיה לאומית' עצמו נשמע לאוזן שלנו ארכאי ומיושן. הנסיעות המבורכות לפולין מחזירות את הצבע ללחיי הציונות המזדקנת. כי הן ממחישות ללב הספקן את האלטרנטיבה שחווינו לפני שישים-שבעים שנה. אך זה עדיין לא מהווה שינוי מערכתי.

 

הזרם הרוחני

המודל הרביעי 'והמנצח' בימינו אלה, הוא התשובה אל הרוחניות. עשרות אלפים מכל החוגים והזרמים והעדות נוסעים לראש השנה לאומן, שיעורי ימימה בכל פינה, לימודי הקבלה הסודיים שהפכו לפופולאריים, משפחת בנאי ושולי רנד, שלא לדבר על מדונה-אסתר, טייקוני הכלכלה המתייעצים עם המקובלים, הקמיעות, הפריחה המחודשת של הרב קרליבך ז"ל, ברסלב, והניאו-חסידות. כל אלה מצביעים על מגמה ברורה שאי אפשר להתווכח איתה הזרם הרוחני כאן ובעוצמה רבה.

 

האם זה חלק מטרנד עולמי חולף? האם זאת השפעה עקיפה של 'הודו' עלינו? או, האם מדובר על געגוע טמיר ופנימי אל מהות עמוקה בתוכנו? עומק התופעה ורוחבה מלמד על נקודה עמוקה באישיות הפרטית והקולקטיבית שלנו שהולכת ונחשפת בתקופה זו. החיפוש אחר תמימות אבודה. הדור שידע את הכל, נחשף להכל, ושקע עד צוואר במעמקי הציניות והניכור, מחפש את 'התמימות השנייה'. הוא רוצה לחוש, הוא רוצה מליאות פנימית טוטאלית אל מול הריקנות שהמודרנה והתרבות הקפיטליסטית מציעה לו מלוא חופניים.

 

זהו דור בור, שאין לו את

המפתח לארון הספרים היהודי, והוא לא מכיר את הכתובת של בית הכנסת הסמוך לביתו. זה דור שמדלג על אלפי שנות יצירה ולימוד יהודיים וקופץ קפיצת ראש היישר אל מי המעיין הצוננים, הטהורים. האם ידע הדור הזה לשלב את העומק הרוחני, ואת המבט האפוף עם תביעות החיים הממשיים?

 

האם ידע הדור הזה שמוצא את סיפוקו הרוחני בתוככי נפשו פנימה גם לתקן את מעשיו? האם המליאות הזו מוציאה אותנו מהחיים או מחזירה אותנו אליהם טובים יותר, מחוברים יותר, עמוקים יותר? כל אלה שאלות פתוחות. אבל בינתיים זה די ברור אנו בעיצומו של תהליך ענק של בחינה מחודשת של כל ההבטחות היפות לחיים טובים שקיבלנו בשנות השמונים-תשעים לעבר חיפוש של תשובות במקומות הרבה יותר פנימיים ועמוקים. יום הכיפורים התש"ע מכוון את העין שלנו פנימה, פנימה. 

 

אני יודע שרבים מאיתנו מתייחסים בחוסר אמון אל התופעה הזאת, בחשש ובחשד. גם אני שייך ל'רבים' הללו. אבל נדמה כי גם מי שלא מרגיש שייך, יכול לרכב על הגל הענק הזה עם הגלשן הפרטי שלו, ולהרטיב את הנשמה היבשה. יבשה מהרגלים, יבשה מטקסים, פשוט יבשה. אז גם אם אנחנו לא ממש שייכים, אנו יכולים להיעזר במשב הרוח הכביר הזה כדי לעשות לביתנו פנימה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הרב רפי פוירשטין
צילום: איי פי
הברסלבים. אי אפשר להתווכח עם ההצלחה
צילום: איי פי
מומלצים